פסק-דין בתיק עא 1121/05

השופטת ר. חפרי - וינוגרדוב:

1.         בין המשיבים 1 ו- 2, חזי ושולמית שקלים, לבין המשיבים 3 ו- 4, ציון ורוזה איתן, נכרתו שני הסכמים. הראשון ב- 25.9.90 - הסכם הנושא כותרת "הסכם הלואה", והשני ב- 1.9.93, הסכם מכר, על פיו מכרו שקלים את הדירה לאיתן.

            חזי ושולמית שקלים הגישו תביעה כספית לבית משפט קמא כנגד הצד השני לחוזים, ה"ה איתן, וכנגד עורכי הדין אביבי ומלכה שהיו מעורבים על פי הנטען בעריכת החוזה.

            התביעה שהוגשה היא תביעה כנגד כל הנתבעים לתשלום החיוב במס שבח שהוטל על ה"ה שקלים עקב מכירת הדירה וכן לפיצוי בגין הוצאות ועוגמת נפש.

            עו"ד אביבי הגיש הודעת צד ג' כנגד חברת הביטוח איילון ובהמשך הגיש אף עו"ד מלכה הודעה כזו.

2.         על פי החוזה שכונה ע"י הצדדים לו כ"חוזה הלוואה" מ- 25.9.90 איתן ילווה לשקלים סכום שקלי השווה בערכו ל- 100,000 $ כנגד החזר סכום ההלוואה בצרוף הפרשי הצמדה לשערו היציג של הדולר וריבית בשיעור 7% לשנה. הוסכם כי הריבית תשולם על ידי מתן הרשאה לאיתן להתגורר בדירת שקלים שברח' דרך הים 151 א' בחיפה, עד 1.1.93. פרעון ההלואה יחול ב- 1.9.93 בדרך של העברת הזכויות בדירה לאיתן כנגד תשלום נוסף של 17,500 $.

            ב- 1.9.93 התקשרו שקלים ואיתן בהסכם נוסף על פיו התחייבו שקלים למכור לאיתן את הדירה כנגד תשלום 117,500 $ שישולם כולו במועד חתימת ההסכם.

            לאחר עריכת ההסכם ב- 1.9.93 בקשו שקלים פטור ממס שבח וקבלוהו. במהלך 1994 נדרשו לשלם מס שבח בגין מכירת הדירה רטרואקטיבית מ- 25.9.90, מועד כריתת הסכם ההלוואה.

            השגה שהגישו שקלים נדחתה תוך שמנהל מס שבח קבע כי עסקת המכר בוצעה למעשה עוד ב- 25.9.90.

            ערר שהגישו שקלים לועדת הערר על פי חוק מס שבח נדחה וערעור שהוגש על הדחייה לביהמ"ש העליון נדחה בהסכמת התובעים, על פי המלצת ביהמ"ש.

3.         לגישת התובעים (ה"ה שקלים), חיובם במס שבח נגרם כתוצאה מרשלנותם החמורה של שני עורכי הדין. הנטען הוא לליקוי בניסוח החוזה מ- 25.9.90 לעריכה רשלנית שלו ולחוסר מומחיות בולטת לעין.

            את התביעה כנגד איתן מבססים התובעים על הוראת סעיף 6.2 להסכם ההלואה מ- 25.9.90 על פיה ישא איתן בתשלום מס השבח אם יחול על העסקה.

            הודעות צד הג' שהגישו עורכי הדין מבוססות על פוליסה לביטוח אחריות מקצועית שהוציא הצד השלישי לשני עורכי הדין.

            לאחר שמיעת ראיות והגשת סיכומים נתן בית משפט קמא (כב' השופטת כנפי - שטייניץ) את פסק דינו.

4.         פסק דינו של בימ"ש קמא

בפסק דינו פירט בית המשפט את גירסאות הצדדים לחוזים (שקלים ואיתן) ואת גרסאות עורכי הדין ביחס לאירועים שהובילו לכריתת הסכם ההלואה באופן בו נכרת. בית המשפט הגיע למסקנה כי שקלים ואיתן התכוונו לכרות עסקה למכירת דירת שקלים לאיתן וכי הסכם ההלואה היה הסכם למראית עין בלבד שנערך לשם מטרה אחת ויחידה והיא לאפשר לשקלים לחמוק מן החיוב במס השבח הכרוך בעסקה כזו. בית המשפט מצא כי גירסתו של שקלים היא גרסה כוזבת לכל אורכה, הרחוקה מרחק רב מאופן השתלשלות העניינים בפועל (ס' 10 לפסה"ד).

            בית המשפט פירט את נימוקיו לעניין הכרעה זו ומצא אותם בנוסח "הסכם ההלואה" עצמו, בראיות חיצוניות לחוזה, בהיגיון הדברים ובהתרשמותו מהעדויות שנשמעו.

            כאמור, מסקנתו היתה כי העסקה האמיתית שנכרתה בין הצדדים היתה עסקת מכר מוסווית כהסכם הלואה במטרה להימנע מתשלום מס שבח.

5.         בחזית עורכי הדין ציין בית המשפט כי שניהם אוחזים בגרסתם כי לא נאמר להם ולא ידעו כי העסקה האמיתית שנרקמה בין שקלים לאיתן היא עסקת מכר מקרקעין אך כי שניהם כיום סבורים, בדיעבד, כי אכן זוהי העסקה האמיתית שנכרתה בין הצדדים וטוענים כי הדברים לא הובאו לידיעתם וכי לא העלו על דעתם בזמן אמת כי זאת מהות העסקה.