פסק-דין בתיק עא 1108/05

הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר א. אליקים), מיום 5.1.05, בתיק אזרחי 5769/02, לפיו נתקבלה תביעתו של המשיב כנגד המערער, ובהתאם לכך חוייב המערער לשלם למשיב סכום בשקלים השווה ל-10,000 דולר ארה"ב, בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך  3,500 ש"ח ומע"מ על שכר הטרחה.

העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

בין הצדדים נחתמו שני הסכמים למכירת זכויות במקרקעין. ההסכם הראשון מיום 23.11.93 לפיו מכר המשיב למערער שטח של דונם בחלקה 46, גוש 15424, באדמות עילבון, והסכם שני מיום 10.1.98 לפיו מכר המשיב למערער שטח של דונם בחלקה 45 באותו גוש.

בכתב התביעה שהגיש המשיב כנגד המערער, מתבסס המשיב על הוראת סעיף 11 של ההסכם השני (מיום 10.1.98), לפיו נקבע שבמקרה של הפרת הוראה עיקרית מתנאי ההסכם, ישלם המפר פיצויים מוסכמים בסך 10,000 דולר ארה"ב לפי השער היציג ביום התשלום.

כפי שמציין כב' השופט קמא בפסק דינו, כל אחד מהסכמים אלה, על פי נוסחם, עומד בפני עצמו, ואין בהסכם המאוחר מיום 10.1.98 איזכור לקיומו של ההסכם הראשון.

מסתבר שהמחלוקות אשר בין הצדדים כבר נדונו במסגרת ת.א. 671/99 של ביהמ"ש המחוזי בנצרת, ובהמשך, בע"א 9367/01 של ביהמ"ש העליון, בו נדון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת.

מוסיף כב' השופט קמא ומסביר שהדיון בביהמ"ש המחוזי בנצרת התייחס, בין היתר, לשני ההסכמים לגבי מכירת חלקות 45 ו- 46, וכן לטענות הצדדים בדבר מעמדם של אותם הסכמים. משכך, הגיע בימ"ש קמא למסקנה שפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת ובהמשך, בביהמ"ש העליון, הינו בגדר פלוגתא פסוקה בהתייחס למחלוקת שבין הצדדים.

ביהמ"ש המחוזי בנצרת התייחס לטענות המערער בדבר מעמדו של ההסכם מיום 10.1.98, וקבע שהסכם זה, משמע, ההסכם השני, הוא הסכם מכר רגיל שדווח עליו כחוק (ובכך דחה את טענת המערער שמדובר בבטוחה בלבד), וכן קבע שהמערער שילם סכום של 8,000 דולר ארה"ב בלבד מתוך 15,000 דולר ארה"ב, אותם התחייב לשלם על פי ההסכם מיום 10.1.98, ומכאן שהמערער נותר חייב סכום של 7,000 דולר ארה"ב.

המסקנה הנובעת מכך היא שההסכם מיום 10.1.98 (דהיינו, ההסכם שהיה נשוא המחלוקת בבימ"ש קמא), הופר הפרה יסודית על ידי המערער.

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אך זאת ביחס להסכם הראשון בלבד, ולכן בצדק ציין בית משפט קמא, שבית המשפט העליון בחר שלא להתערב באף אחת מקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנצרת בהתייחס להסכם השני מיום 10.1.98, ולכן יש לראות בקביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי בנצרת, משום השתק פלוגתא המחייב את שני הצדדים בהליך שהתנהל בבית משפט קמא, הליך שהתייחס, כמוסבר, להסכם השני מיום 10.1.98.

בית המשפט קמא הוסיף וציין, בהתייחס לחקירתו הנגדית של המערער בפניו, שהמערער הודה כי לא שילם את מלוא התמורה, בגין חלקה 45, וכן אמר המערער בעדותו את הדברים הבאים :

"לא שילמתי את הכסף לא בגלל משהו שרושרוש לא עשה, אלא בגלל שהיה הסכם בטוחה"

מכאן שבצד הודאתו של המערער כי לא שילם את מלוא התמורה, אין נימוק כלשהו שעשוי היה אולי להסביר את אי התשלום, כגון, אי מסירת חזקה או אי העברת בעלות.

נותרה איפוא בעינה העובדה הברורה שהמערער הפר התחייבותו על פי ההסכם השני מיום 10.1.98, בכך ששילם רק 8,000 דולר מתוך 15,000 דולר שהיה עליו לשלם בגין החלקה נשוא הדיון, והפרה זו היא הפרה יסודית של ההסכם השני.

בהתאם להסכם שבין הצדדים, במקרה של הפרה יסודית, חלה חובת תשלום של פיצוי מוסכם בסך 10,000 דולר ארה"ב, וכפי שציין כב' השופט קמא, המערער לא חלק כלל על שיעורו של הפיצוי המוסכם, ולא העלה טענה שיש בה כדי להביא להפחתת שיעורו של הפיצוי המוסכם.

המערער מיאן להשלים עם תוצאת פסק הדין של בית המשפט קמא, והלין בפנינו בהודעת הערעור וכן בעיקרי הטיעון שהונחו בפנינו, לרבות הטענות אותן פירט ב"כ המערער בדיון שהתקיים בפנינו היום.

נוכל למעשה לקצר בכך שנציין שלא מצאנו עילה כלשהי להתערבותנו בפסק דינו של כב' בית המשפט קמא, הואיל וסבורים אנו שפסק הדין של ביהמ"ש קמא מנומק היטב ומבוסס כראוי, הן עובדתית והן משפטית.

למעשה ניתן היה לאשר את פסק הדין של בית המשפט קמא בהתאם לתקנה 460 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, אך למניעת כל ספק נוסיף ונציין שגם לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניו של ב"כ המערער, לא מצאנו בפסק דינו של כב' בית המשפט קמא טעות שיהא בה כדי להצדיק התערבותנו.

נוסיף ונציין שמעיון בפסק דינו של בית המשפט העליון עולה מפורשות שביהמ"ש העליון ביטל את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בנצרת אך ורק ככל שפסק דין זה נוגע להסכם הראשון, ומכאן שקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנצרת באשר להסכם השני, הוא ההסכם נשוא ההליך שבפנינו, נותרו בעינן ללא כל שינוי, ומקביעות אלה עולה בבירור שהמערער הפר את ההסכם מיום 10.1.98 הפרה יסודית, ובגינה עליו לשאת בתשלום הפיצוי המוסכם למשיב.