פסק-דין בתיק עא 1108/05

השופט אברהם אברהם

רקע

1.         המערער בע"א 1108/05 (הוא המשיב בע"א 1129/05, ולהלן - 'המערער') מחזיק במזנון, המצוי בבית החולים 'פוריה'. המשיבה בע"א 1108/05 (היא גם המערערת בע"א 1129/05, ולהלן - 'המשיבה'), שבבעלותה מצוי בית החולים, היא גם בעליו של המזנון. בשנת 1963 היא נתנה למערער רשות להשתמש במזנון בלא תמורה, בחוזה שנחתם בין השניים ביום 28.1.1963. החוזה נקצב לשנה אחת בלבד, אך כלל הוראה, לפיה תוקפו יתחדש מפעם לפעם לשנה נוספת, כל עוד לא הביע מי מהצדדים רצון להפסיק את ההתקשרות.

2.         בשנת 1980 נדרש המערער לחתום על הסכם חדש, אך סרב.  במכתבים שהפנתה אליו המשיבה בימים 11.3.1980, 22.6.1980, 4.8.1980 ו-13.12.1980 היא שבה וביקשה ממנו לחתום על הסכם חדש, והמערער בשלו. על כן הודיעה לו המשיבה, במכתב שנשלח אליו על ידי משרד הבריאות ביום 26.12.1983, כי בשל סירובו לחתום על חוזה חדש הוחלט שלא לחדש את ההסכם עמו לתקופה נוספת. הוא נדרש, על כן, לפנות את המזנון עד יום 28.1.1984.

            בעקבות מכתב משרד הבריאות התנהלה חליפת מכתבים בין המערער למשיבה ומשרד הבריאות (בשנים 1984 עד 1985), כשהאחרונים חוזרים ושונים באוזני המערער את עמדתם, כי אם לא ישנה המערער מסירובו לחתום על חוזה חדש - עליו לפנות את המזנון. המערער נותר בעמדתו.

            בשנת 1987 נתקיימה פגישה בין המערער לנציגי המשיבה, בנסיון להביא לסיום המחלוקת, וגם ישיבה זו לא הועילה במאום. הפגישות וההתכתבויות בין בעלי הדין נמשכו גם בשנים שבאו אחר כך (ראו מכתבים מן השנים 1988 עד 1991), וללא הועיל.

ביום 29.12.1994 הפנתה המשיבה מכתב למערער, ובו דרשה את פינויו מן המזנון. הוא נדרש לעשות כך עד יום 28.1.1995. אלא שהוא לא נענה גם למכתב זה.

על רקע הדברים הללו, ומשעמד המערער על סירובו לחתום על חוזה חדש, מחד, ומשסרב לפנות את המזנון כדרישת המשיבה, מאידך, פנתה האחרונה לבית המשפט קמא בתביעה לסלק את ידו מן המזנון, ולחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים. לגירסתה - כבעליו של המזנון היא זכאית היתה להביא את ההרשאה לקיצה בכל עת, ובזכות זו היא עשתה שימוש, כשביקשה את המערער לפנות את המזנון.

המערער התגונן מפני התביעה בטענה, כי הוא נכה צה"ל, שקיבל את המזנון במסגרת שיקומו. הוא השקיע את מלוא מרצו, זמנו וכספו לשם השבחת המזנון. לכן, לא ברשות חינם עניין לנו כאן, כי אם ברשות שניתנה בתמורה, ומכאן שאין בידי המשיבה זכות לבטלה. הוא הוסיף עוד וטען, כי נוסף להשקעותיו במזנון הוא נתן לבית החולים שירות (לבאי המזנון), ואף זו היא תמורה, וכתוצאה ממנה אין לדבר על רשות חינם כי אם בתמורה. המשיבה פעלה שלא בתום לב, ובניגוד לכללי צדק והגיון, בעת שביקשה את פינויו, כך המערער בהגנתו בפני בית משפט קמא. טענות אחרות ששטח המערער בפני בית המשפט קמא ביקשו להקנות לו זכות קניין בנכס, ולחילופין זכות כדייר מוגן בו, שכן את השקעותיו משך השנים בנכס יש לראות כדמי מפתח.

פסק הדין קמא

3.         נקודת המוצא של בית המשפט קמא בפסק דינו היתה בהסכם משנת 1963, אותו ראה כהסכם הרשאה, שנתן בידי המערער רשות להשתמש במזנון, בלא תמורה. בית משפט קמא קבע עוד, כי הרשות לא ניתנה במסגרת שיקומו של המערער כנכה צה"ל. הרשות היא רשות חינם, שהרי המערער מעולם לא שילם למשיבה דמי שימוש או דמי שכירות עבור השימוש במזנון. מכל הטעמים הללו, כמו גם מלשונו של חוזה ההרשאה, מצא השופט קמא, כי הרשות שניתנה בידי המערער היא בת-ביטול. גם השקעותיו של המערער בנכס אינן משנות מאופיה של הרשות כבת-ביטול, כך השופט קמא. השקעות אלה נעשו מאינטרסים של המערער, שהמזנון היה מקור פרנסה לו. יתר על כן, החוזה קבע, בסעיף 5 שבו, כי השקעות של המערער בנכס תיוותרנה למשיבה עם השבת המזנון לידיה, והיא לא תהא חייבת בפיצוי המערער בגינן, ללמדך, כי השקעות אלה לא תוכלנה להיראות משום תמורה, שבגללה יהא מקום לראות את ההרשאה כהרשאה בתמורה.

4.         לצד הדברים הללו דחה השופט קמא את טענת המערער, כי בעת החתימה על ההסכם לא ידע או לא הבין את תוכנו. הוא גם דחה את נסיונו של המערער להיתמך בעובדה, כי הוא נותר בנכס שנים רבות, בהסכמה ובאישור של המשיבה. גם נסיונו של המערער להישען על טעמי צדק לא צלח לו בפני בית המשפט קמא. השופט קמא סבר, כי אין אנו מדברים במקרה, המנוי על המקרים הנדירים, בהם הופכת הרשות לבלתי הדירה. טענת המערער כי הוא היה לדייר מוגן בנכס אף היא נדחתה בידי בית המשפט קמא, על שום שלא ראה כל דמי מפתח ששילם המערער, כפי שביקש לשכנע.

5.         משהגיע בית המשפט קמא לאן שהגיע, כי אז לא נותר לו אלא להורות על פינוי הנכס, ומכאן פנה לקבוע את דמי השימוש הראויים, שעל המערער לשלם למשיבה, ובשאלה זו הוא בחר לדחות את תביעת המשיבה, משמצא, כי עד להגשת התביעה לא נקטה האחרונה באמצעים דרסטיים נגד המערער לפינויו מן המזנון והסתפקה בפניות ומכתבי התראה, ומכאן שהמערער זכאי היה להניח, כי היא חזרה בה מדרישתה לתשלום דמי השימוש.

6.         סוגיה אחרונה שבה עסק בית המשפט קמא היתה הפיצוי שעל המשיבה לשלם למערער על השקעותיו. השופט קמא סבר, כי המערער אכן זכאי לפיצוי שכזה, לאחר שבעלת המזנון ביטלה את הרשות שנתנה לו. הוא נסמך על כך, שהמשיבה ידעה על ההשקעות שהשקיע בנכס, ולא עשתה דבר, ומכאן למד, כי הצדק מחייב, כי המערער יפוצה על ההשקעות, כאשר הנכס יעבור עתה - על השקעותיו - לידי המשיבה.

7.         משבא השופט קמא לבחור איזו מבין חוות הדעת להעדיף, זו של המערער או זו של המשיבה, הוא בחר את זו של המשיבה, וחייב את האחרונה לשלם למשיב פיצויים בסך של 92,792 ש"ח ליום 12.7.2001.

8.         סופו של יום מצא השופט קמא לצוות עת המערער לפנות את המזנון תוך ששה חדשים מיום שנתן את פסק הדין, כנגד תשלום סך 92,792 ש"ח שתשלם המשיבה למערער כאמור מעלה.

הערעורים

9.         פסק הדין קמא לא נשא חן בעיני מי מבעלי הדין, ושניהם כאחד משיגים עליו בערעורים שהניחו לפנינו. המערער קבל - בערעורו, על ההחלטה לפנותו מן המזנון, והוא שב ומעלה בפנינו את כל הטענות, שבית המשפט קמא דחה בפסק דינו, ושלטעמו נותנות בידו זכות להמשיך ולהחזיק בנכס. המשיבה, בערעורה שלה, מבקשת לחייב את המערער בדמי שימוש ראויים, ולהורות כי אין לחייבה בפיצויים. אשר לדמי השימוש, היא מסבה את תשומת הלב לכך, כי היא פנתה למערער על מנת שיפנה את המזנון, ומשלא עשה כדרישתה כי אז קמה לה זכות לדמי שימוש. ואשר לפיצוי נסמכת המשיבה בערעורה (בין היתר) על ההוראה בחוזה ההרשאה, שפטרה אותה מחובת הפיצוי, לעת שיידרש פינויו של המערער מן הנכס. בנוסף ביקשה המשיבה להשיג על החלטתו של השופט קמא שלא לזכותה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין, חרף העובדה שזכתה בתביעתה.

פינוי המערער מן המזנון