פסק-דין בתיק עא 1087/02

              רקע עובדתי

1.   ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופטת צפורה ברון) בתיק א' 031894/91 לפיו ניתן ע"י בית-המשפט פסק הצהרתי כי עבודות הבניה שביצעה המערערת בקרבת בית המשיבים המצוי בסמוך לתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב וכן השימוש בחלקי התחנה    גורמים למשיבים מטרד חמור עד כדי שלילת האפשרות הסבירה להשתמש בביתם לצרכי מגורים. כמו כן ניתן צו הצהרתי כי המשיבים זכאים לקבל מהמערערת פיצויים בגין הסבל שנגרם להם כתוצאה ממטרד זה ולתמורה בעד זכויותיהם בביתם עד לפינויים והעברת הזכויות בנכס למערערת.

2.   המשיבים הם אח ואחות שהתגוררו מאז שנת 1942 עם הוריהם בבית ההורים, קרי דירה צמודת קרקע הנמצאת בחלקה שהינה בבעלות המדינה (רשות הפיתוח) ומנוהלת ע"י מינהל מקרקעי ישראל. על פי הסכם מיום 27.12.1961 החכיר המינהל את החלקה לקבוצת משתכנים ובהם אבי המשיבים והמשיבים הינם יורשיו היחידים המחזיקים בפועל בבית.

      בין השנים 1968- 1976 עסקה חברת "ככר לוינסקי בע"מ" (להלן: "חברת לוינסקי") בהקמת התחנה המרכזית החדשה על קרקע הנמצאת בשכנות מיידית לבית המשיבים. כתוצאה מעבודות החפירה והבניה שבוצעו במקום ניזוק הבית עד כדי כך שעיריית תל אביב קבעה שיש להורסו. בעקבות זאת הרסה העירייה את הבית בשנת 1981 ובמקומו בנו המשיבים את הבית הנוכחי בשנת 1983 והתגוררו בו בקביעות. חברת לוינסקי נקלעה לקשיים והוחל בפירוקה. עקב כך עבודות הקמת התחנה החדשה הופסקו והמשיבים הגישו למפרקי החברה הוכחת חוב בשל הפגיעה בבית.

      המערערת רכשה את זכויות חברת לוינסקי להקמת והפעלת התחנה המרכזית החדשה ובשנת 1990 התחדשו עבודות הקמת התחנה שהופעלה החל ביום 18.8.93.

      יש לציין כי במשפט קודם שהתנהל בין חברת לוינסקי כתובעת לבין אבי המשיבים כנתבע, עתרה החברה למתן צו שיאסור על האב או מי מטעמו להפריע בביצוע עבודות בניה וגידור ליד הבית. תביעה זו נדחתה והשופטת שישבה בדין קבעה כי חברת לוינסקי לא הוכיחה את זכותה החוקית לביצוע עבודות הבניה והחפירה, אלא שהסתבר כי אין בידה שום רשיונות לביצוע עבודות אלה.

      המשיבים עתרו לבית-המשפט למתן צו מניעה שימנע את השימוש בתחנה המרכזית החדשה או בחלק נכבד היימנה וכן למתן צו עשה- צו הריסה.

פסק הדין של בית-משפט השלום

3.   הדיון בבית-משפט השלום נמשך עת רבה על פני מספר שנים רב, בין היתר בשל התנהגות המשיבים שגילם המתקדם והתרגשותם מנעו לא אחת ניהול דיון מסודר.

      בראש ובראשונה הגיעה השופטת המלומדת לכלל מסקנה כי קביעות בית-המשפט בהליך הקודם האמור יש בהן משום "השתק פלוגתא" שכן מדובר בחליפיהם של בעלי הדין הקודמים ובהליך הקודם הועמדה במחלוקת השאלה אם העבודות במקום מתבצעות על פי היתר כדין והיא הוכרעה במפורש. אשר על כן נקבע כי המערערת המשיכה בביצוע אותן עבודות בניה בהן החלה חברת לוינסקי וכן ממשיכה לעשות שימוש במקום וכל זאת ללא היתר כדין.

      אשר לסעדים שנתבעו: לגבי הסעד של צו עשה, נקבע בפסק-הדין כי מדובר בצו הריסה ואין לבית-משפט השלום סמכות עניינית לצוות על הריסה.

      אשר לסעד של צו מניעה - סעד זה נשקל לאור הוראת סעיף 74 לפקודת הנזיקין. מצד אחד מדובר בפגיעה חמורה בציבור המשתמשים בתחבורה הציבורית אם יימנע השימוש בתחנה.  מהצד השני, חרף נזקם של המשיבים הרי שהוא קטן לאין ערוך מהנזק שייגרם אם יינתן צו המניעה. לפיכך לא הוענק למשיבים סעד זה. מכאן נפנתה השופטת הנכבדה לבחון את הפיצויים שיש לפסוק למשיבים בשל המטרד החמור שנגרם להם. מאחר והמשיבים לא הגישו תביעה לפיצויים ואף ביקשו וקיבלו רשות לפיצול סעדים תוך שמירת זכותם לתבוע פיצויים בתביעה נפרדת, לא נפסקו להם פיצויים. הסעד שאומת ע"י בית-המשפט בסופו של דבר היה מתן פס"ד הצהרתי כתחליף לסעד של צו מניעה. הפסק שניתן הצהיר כי כי עבודות הבניה והשימוש האמורים יש בהם משום מטרד חמור המונע בעד המשיבים שימוש סביר בביתם לצרכי מגורים. כמו כן ניתנה הצהרה כי המשיבים זכאים לפיצויים בגין סבלם מאותו מטרד והינם זכאים לתמורה בעד זכויותיהם בבית עד לפינויו והעברת הזכויות בו למערערת.התמורה שנקבעה הינה קבלת מחירה של דירה בת ארבעה חדרים באזור מגורים מקובל בתל-אביב, כגון רמת אביב ג' או אזורי חן בבנין שנבנה לפני כארבע או חמש שנים וכן פיצויים בסך 250,000 ש"ח בגין הסבל מאז הפעלת התחנה ועד למתן פסק-הדין.זאת בהתחשב בהערכות המומחים וחוות-הדעת שהוגשו לבית-המשפט.

הערעורים

4.   טענות המערערת מתמקדות בשלושה עניינים:

      (א) האם בית-המשפט היה רשאי ליתן צו הצהרתי.

      (ב) האם רשאי היה בית-המשפט להוסיף המלצה כספית אף שלמעשה אינה מחייבת, גם כאשר התביעה עצמה לא כללה כל עילה כספית.

      (ג) האם היו בפני בית-המשפט ראיות מספיקות לקביעותיו והאם לא חרג מסמכותו בהצהרה שנתן ובהמלצתו הכוללת ערכים כספיים.

      לטענת המערערת לא היה מקום להתייחס לפסק-הדין הקודם הנ"ל ומכל פנים אין בפסק זה משום השתק עילה או השתק פלוגתא. זאת הן משום שלא הובררה כיאות הפלוגתא שעמדה במרכז המחלוקת בתיק הקודם וכן משום שהתביעה הנוכחית הוגשה רק בגין עבודות שביצעה המערערת בלבד ולא קודמתה ולגבי עבודות אלה הוכח כי יש למערערת היתרי בניה תקפים. כמו כן אין זהות עילות, מדובר בצדדים שונים כאשר בתיק הקודם חברת לוינסקי היתה התובעת ואבי המשיבים הנתבע ואילו כאן התחלפו העמדות. אין גם השתק פלוגתא, באשר אין זהות בין הפלוגתאות בשני התיקים.בנוסף על כל אלה חל שינוי בהלכה המשפטית לענין קביעת מעמדה של חברת לוינסקי במקרקעין.

      אשר לענין המטרד- לא הוכח כל עיקר כי המערערת עשתה שימוש בחלקי התחנה שהוקמו ללא רשיון, כי נגרם רעש מהמפוחים הסמוכים לבית המשיבים וכן לגבי הרעש הנגרם מהאוטובוסים.