פסק-דין בתיק עא 1082/05

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ש. שר), מיום  23.11.03, בת.א 2761/01 (המאוחד עם תיקים נוספים), לפיו נדחו תביעותיו של המערער.

המערער הגיש ביום 2.2.04 בקשת רשות ערעור על פסק הדין, וביום 23.1.05 ניתנה החלטת השופטת י. וילנר המורה על הפיכת הבקשה לערעור אזרחי.

2.         ברקע הדברים עומד סכסוך ישן, שעניינו שירותים משפטיים שונים שנתן המשיב למערער ולחברות הקשורות למערער ולבני משפחתו. סכסוך זה, שבבסיס התביעות בערעור שבפנינו, אירע, רובו ככולו, לפני למעלה מעשר שנים.

3.         המערערים 1 ו-2, בני זוג, הגישו נגד המשיב, חמש תביעות בבית משפט השלום בעכו (חלקן בבית המשפט לתביעות קטנות). חמשת התיקים אוחדו, ובישיבה ביום 8.6.03, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה יינתן פסק דין על סמך החומר שהונח בפני בית המשפט קמא.

בפסק דינו, דחה בית המשפט קמא את חמש התביעות של המערערים.

4.         בת.א 2761/01 המדובר בתביעה כספית על סך 49,851, כאשר לטענת המערער ייצג אותו המשיב בתביעת נזיקין נגד חברת הביטוח "סהר", גבה את הכספים שנפסקו בשנת 1989, ולא העבירם לידיו. תביעה זו הוגשה ביום 9.5.01. בפסק דינו דחה השופט את התביעה מחמת התיישנות, כיוון שעילת התביעה נולדה בשנת 1989 .

השופט הפנה גם לפסק דינו של כב' השופט רניאל בת"א (חיפה) 2916/98 חברת בני גבול הצפון נ. יער בר, שקבע, כי מערכת ההתחשבנות בין הצדדים הסתיימה בשנת 1992, ומכאן שחלה התיישנות כבר משנת 1999.

השופט קבע לכן, כי בכל דרך בה תיבחן תביעה זו, דינה להידחות מחמת התיישנות.

לאחר שבחנו  את טענות הצדדים בענין זה, נמצאנו מסכימים עם מסקנותיו של בית המשפט קמא.

נעיר, כי לדעתנו יש לדחות תביעה זו מנימוק נוסף. המערער לא הצביע על מועד מסוים, שבו נודע לו, כי המשיב קיבל לידיו את הכספים ולא העבירם. אם היה מעלה המערער טענה של "התיישנות שלא מדעת", קרי, שהעובדות המהוות את עילת התובענה נתגלו לו מאוחר (בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), ניתן היה להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות מאותו מועד. אולם, המערער כלל לא העלה טענה זו.

5.         ת.א 2737/00, עניינו תביעת המערערת, מיום 7.12.00, על נזק כספי שנגרם לה, לטענתה, כתוצאה מטיפול רשלני של המשיב בתיק הוצל"פ כנגדה וכנגד המערער (בתיק זה הגיש המשיב בשם המערערים בקשת התנגדות לביצוע שטר, אשר נדחתה ביום  19.11.90).

בפסק דינו קבע השופט קמא, כי מהמסמכים שצורפו לכתב ההגנה, עולה כי תיק זה מצוי באיחוד התיקים של המערערים כבר בשנת 1991, ועל כן אין המערערים יכולים להיבנות מהטענה כי לא ידעו על דחיית בקשתם להתנגדות. עוד קבע, כי אינו מוצא מקום לטענה "התגלות מאוחרת". זאת, מאחר שהתובע נכשל במבחן "השלב שבו כל בר דעת היה מגיש תביעה", שהרי התובע עשה פעולות אקטיביות לצירוף התיק לרשימת התיקים המאוחדים בשנת 1991.

לחלופין קבע השופט, כי בשל חלוף עשור מאז המקרה, המשיב לא חייב היה לשמור את המסמכים, ונמנעה ממנו כעת האפשרות להתגונן .

            המערער לא טען בפנינו טענת גילוי מאוחר של הנזק, אלא שלטענתו מדובר בנזק מתמשך, שהרי גם כיום החוב עדיין קיים.

אין לקבל את טענותיו של המערער גם בעניין זה. המערער טוען כי נגרם לו נזק בשל התנהגותו של המשיב. נזק זה התגלה בשלב כלשהו למערער, אחרת לא יכול היה להגיש את התביעה. מהנסיבות עולה, כי הנזק התגלה למערערים, לכל המאוחר בשנת 1991, כשביקשו לצרף את התיק לרשימת התיקים המאוחדים. על כן, כאמור בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, גם במקרה זה חלה התיישנות.

6.         ת.א 2108/01, עניינו תביעה בגין שכ"ט ששולם על שירות משפטי שניתן על ידי המשיב למערער בשנים 90-91 (תיק פלילי). בהתייחס לתיק זה קבע השופט קמא, כי מתייתר הצורך להכביר במילים, וברור, על פניו,  כי העילה נוצרה לכל המאוחר בשנת 1991, ולפיכך התיישנה. 

עיון בתיק מעלה, כי המשיב צירף לכתב הגנתו מכתב משנת 1991, המופנה למערער, ובו הוא מודיע לו, בין היתר, על קיזוז שכ"ט בסך 2000 ש"ח בגין הטיפול בתיק זה. משמע, כבר בשנת 1991 הודע למערער על שכר הטרחה האמור.

כעת טוענים המערערים, כי ההתיישנות מתחילה בעת קרות הנזק. הנזק מבחינתם החל ברגע שקבע בית המשפט בשנת 2000 (בפסה"ד של השופט רניאל), כי למשיב יש זכות קיזוז בסך 2000 ש"ח. דין הטענה להידחות. המערער ידע כבר בשנת 1991 על דרישתו של המשיב לשכ"ט בסך 2000 ש"ח בגין תיק זה. יצוין עוד, כי השופט רניאל התייחס בפסק דינו למכתבו של המשיב, מיום 10.7.91, וכתב: "לא הייתה כל מחאה על חשבון זה" (עמ' 7 לפסק הדין של רניאל).

אין לנו אלא להצטרף לדבריו.