פסק-דין בתיק עא 1079/07

הנשיא מנחם בן דוד :

בתובענה שהניחו המערערים לפתחו של בית משפט השלום, הם תבעו מאת המשיבה פיצוי בשל שטפון מי גשמים שהציף ופגע בביתם. המערערים הם בעל ואישה תושבי העיירה מג'אר ואילו המשיבה הינה המועצה המקומית המנהלת את ענייני העיירה במסגרת סמכותה וחובתה על פי פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. התובענה הוגשה ביום 19/7/2003. את היסודות העובדתיים לביסוס התביעה מניחים המערערים בסעיפים 5-3 לכתב התביעה שבהם טוענים כדלהלן:

את יסודות הרשלנות שבהתנהלות המשיבה רואים המערערים במעשיה או מחדליה כפי שפורטו על ידיהם בסעיף 9 לכתב התביעה:

יצוין כי בסעיף 9 רישא לתביעה  מדברים המערערים גם על הפרת חובה חקוקה אך זאת באופן סתמי לחלוטין ומבלי לציין את החיקוק בו מדובר וזאת בניגוד להוראתה המפורשת של תקנה 74 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984, (להלן תיקראנה "התקנות").

בשלב הראשון של ההתדיינות טופל התיק בידי כב' השופט אטרש. לאחר שהוכנו חוות דעת והעדויות השונות הוגשו על דרך תצהירים ובהסכמת בעלי הדין, נקבע שפסק הדין ינתן על פי החומר שנאסף לתיק ללא חקירת המצהירים וגביית עדויות. בשלב זה עבר הטיפול בתיק לכב' השופט קולה אשר החליט לגבות עדויות ולשמוע ראיות, חרף המוסכם, וכך נעשה. בהמשך הוציא כב' השופט קולה את פסק הדין המונח לערעור בפנינו.

כבר בשלב זה נוכל להעיר כי המערערים בחרו לערפל את המועד בו התרחש או התרחשו לשיטתם הארועים מחוללי הנזק, שעה שהם דיברו בתובענה באופן סתמי על "מהלך השנים הקודמות", כפי שצוין לעיל. בכך לא קיימו המערערים אחר הוראת תקנה 9 (5) לתקנות המחייבת תובע לציין בתביעתו את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה" (הדגשה שלי). נראה שלא בכדי בחרו המערערים לטשטש בכתב תביעתם את המועד בו ארע הנזק על פי שיטתם שהרי על פי המכתב שהם עצמם שיגרו למשיבה ביום 4/12/2001 מדבר המערער על שיטפון גואה שכיסה את המגרש סביב ביתו בגובה של כ- 1.5 מטר בשנת 1991 וממשיך וטוען שם כי כחודש לאחר מכן הופיעו בדירה שקיעות בריצוף הבית בכל החדרים. מכתב זה שצורף לתצהיר עדותו של המערער ושעוד יוזכר בהמשך, יקרא להלן "המכתב". גם המומחה שערך חוות דעת מטעם המערערים, אשר צורפה לכתב התביעה, מר האיל, מתבסס על מכתב זה ומתייחס לשטפון שארע ב- 1991 כאל הגורם מחולל הנזק. ברי שמעשה עוולה שבוצע בשנת 1991 עברה עליו תקופת ההתיישנות ביום הגשת התובענה, 17/7/2003 וזאת גם אם מבקש התובע להעזר בהוראה הכלולה בס"ק 2 לסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. קשה להשתחרר מהרושם שאופן ניסוח התובענה הודרך על ידי הרצון להתחמק מטענת ההתיישנות ואכן לא הבחינה המשיבה בעת ניסוח כתב ההגנה כי יתכן ומדובר בעילה שכבר התיישנה ולא העלתה הטענה בכתב הגנתה. במהלך המשפט ואגב שמיעת הראיות ניסו המערערים לתקן מפעם לפעם את גירסתם באשר למועד ארוע הנזק והציעו גירסאות מגירסאות שונות ובהן זו שלפיה ארע הנזק דווקא בחורף 2001. בסופו של יום דחה בית משפט קמא את התובענה. את נימוקי הדחייה נוכל לדלות מתוך סעיף 23 ואילך לפסק הדין שלהלן נתמצת אותן. לדברי בית המשפט כשלו המערערים בניסוח תביעתם ובכך מנעו מהמשיבה להתגונן כראוי. מוסיף וקובע שם השופט כי:

בית המשפט מבקר את המערערים על אשר ביקשו "להנות מכל העולמות ולאחוז בחבל משני קצותיו" באופן הצגת הדברים. בסעיף 24 לפסק הדין מוסיף בית המשפט וקובע כי :

כאן יש לציין ולמען הסדר הטוב כי השטפון הנצפה בקלטת שהוגשה כמוצג לתיק ארע, לפי גירסת המערער עצמו, בשנת 2002 והוא צולם בקרבת מקום אך לא במגרשם של המערערים. המערער עצמו אינו טוען כי הצפה זו גרמה לו לנזקים. יצוין כי על פי הראיות ב- 2001 התקינה המשיבה מערכת ניקוז חדשה אך מסתבר כי הדבר לא מנע ההצפה הנצפית בקלטת.