פסק-דין בתיק עא 1066/05

כב' השופט האשם ח'טיב

רקע כללי

1.         המערער (להלן: "המערער" או "התובע"), יליד 28/10/65, נהג משאית לפי מקצועו, נפגע ביום 18/7/01, בהיותו הולך רגל, בתאונת דרכים, כמובנה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעקבות כך אושפז המערער בבי"ח נצרת למשך תשעה ימים.

צילומי רנטגן שבוצעו בביה"ח העידו על שבר במרפק ימין ושבר באף.

ביום 18/7/01, בוצע למערער ניתוח בשחזור פתוח לשברים עם קיבוע פנימי וקיבוע חיצוני ע"י סד גבס. צילום ביקורת שבוצע עבורו לשחרור המערער מביה"ח, הראה פריקה אחורית למרפק, לכן בוצע ביום 25/7/01 ניתוח נוסף לשחזור סגור לפריקה.

במסגרת תביעת נכות כללית שהמערער הגיש למל"ל, הכיר המל"ל בתקופת אי כושר מלא למשך 10 חודשים, ושילם למערער קיצבת נכות כללית לתקופה זו.

פרופ' רופמן אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט קבע את נכותו הרפואית של המערער בשיעור 10% לצמיתות.

2.         בתביעת הפיצויים שהמערער הגיש נגד המשיבים מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא חלקו המשיבים על חובתם לפצות את המערער על נזקי הגוף שהתאונה הנ"ל הסבה לו. המחלוקת בין הצדדים, הן בפני בית המשפט קמא והן בערעור שבפנינו, נסובה סביב גובה הפיצויים שיש לפסוק למערער.

פסה"ד של בית המשפט קמא

3.         בית המשפט קמא קבע בפסק דינו כי נכותו הרפואית של המערער לא שללה ממנו את עיסוקו כנהג משאית, מאחר והחלטת הפסילה של משרד הרישוי צומצמה לרשיון מסוג 04 - המתיר נהיגה ברכב משא כבד מעל 15 טון והשאירה בידי המערער רשיון נהיגה מסוג 03, המאפשר לו לנהוג במשאית עד 15 טון ובהגבלה של התקן תיבת הילוכים אוטומטית והגה כח, כאשר התקנים אלה קיימים במרבית המשאיות כדבר שבשגרה.

עוד קבע בית המשפט קמא כי רשיון נהיגה מסוג 03 מאפשר למערער לעסוק במגוון עבודות בתחום עיסוקו לרבות נהג הובלות, ונהג הסעות. עוד מצא בית המשפט קמא כי המערער לא עשה כל מאמץ להשתלב בעבודה מסוג זה.

בית המשפט קמא לא האמין לעדות המערער כי הוא מועסק ע"י שחברי בעבודות קלות, במסגרתן עיסוקיו מצטמצמים בכך שהוא מעיר נהגים, מלווה נהגים חדשים ע"מ שלא יטעו בדרך, שומר על משאיות וכאלה עבודות קלות ושוליות. עוד קבע בית המשפט קמא כי שורת ההגיון מובילה למסקנה כי התובע עובד כנהג משאית, גם אחרי אירוע התאונה. מכל אלה קבע בית המשפט קמא את נכותו התפקודית של המערער בשיעור 10%, שהוא שיעור הנכות הרפואית. בית המשפט קמא לא האמין לנתוני השכר של המערער לאחר התאונה, שהמערער ומעבידו העידו עליהם, וקבע את תקופת אי הכושר המלא למשך עשרה חודשים בדומה לתקופת אי הכושר שאושרה לו ע"י המל"ל וקבע כי בהתחשב במצבו הרפואי מאז התאונה ונכותו הצמיתה, אין הצדקה לתקופת אי כושר העולה על התקופה הנ"ל. ביחס לתקופה שלאחר תקופת אי הכושר המלא ועד למתן פסה"ד, סך הכל תקופה של 34 חודשים, קבע בית המשפט כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין אי כושר חלקי בשיעור הנכות הצמיתה שנקבעה לו, דהיינו, בשיעור 10%.

באשר להפסד ההשתכרות של התובע, הן בעבר והן בעתיד, קבע בית המשפט קמא כי אלה יחושבו ע"פ שכר המערער בתקופה שקדמה לתאונה, ובשערוך שכר זה, יעמוד על סך של 4,600 ש"ח. בית המשפט דחה את טענת התובע כי הבסיס לחישוב הפסד השתכרות הנוסף הינו סך של 6,000 ש"ח שהוא שכר של נהג משאית כבדה המחזיק ברשיון מסוג 04. 

בעניין גיל הפרישה מעבודה קבע בית המשפט כי הגיל הינו 65 שנים, משום שלא הוכח אחרת, ובאשר לפסיקה שקבעה כי כיום ישנה נטיה להאריך את תקופת העבודה עד גיל 67, קבע בית המשפט כי אין מקום להחיל הלכה זו על מקצועות כגון מקצוע המערער. על כן, פסק בית המשפט קמא פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד עד גיל 65 שנים בלבד.

כמו כן קבע בית המשפט כי לא הוכח כל הפסד בעניין פנסיה משום שלא הוכח כי בעבר בוצעו עבור המערער הפרשות לפנסיה.

4.         על יסוד הקביעות הנ"ל, פסק בית המשפט קמא למערער פיצויים בסכומים הבאים:

א.        17,400 ש"ח בגין כאב וסבל

ב.         סך של 46,000 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות מלא למשך 10 חודשים ולפי שכר חודשי של 4,600 ש"ח, וסך של 15,460 ש"ח בגין התקופה מתום 10 החודשים לאחר התאונה ועד למתן פסה"ד, סך הכל 34 חודשים לפי הפסד שכר חלקי בשיעור הנכות הרפואית (34 X4,600 ש"ח X10%).

ג.         סך של 97,520 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד ועד הגיע המערער לגיל 65 שנים. מחושב לפי הפסד של 10% ועל בסיס שכר של 4,600 ש"ח,

97,520 = (מקדם היוון) 212 X10% X4,600.

ד.         סך של 5,000 ש"ח בגין עזרת צד ג' בעבר וזאת ע"פ הערכה ואומדן, מאחר ולא הוצגו קבלות בקשר לכך.

ה.        סך של 5,000 ש"ח עבור הוצאות נסיעה בעבר, גם ע"פ הערכה ואומדן, וזאת בהעדר ראיות על גובה ההוצאות שהמערער הוציא. (סכום זה קוזז לעומת הוצאות חוות הדעת של דר' נחמה אור (שמונה ע"י בית המשפט ע"פ בקשת התובע כמומחה בתחום א.א.ג.) בסכום זהה, אותו הטיל בית המשפט קמא על התובע, לאחר שהמומחה קבע כי הפגיעה באף לא הותירה נכות צמיתה כלשהיא.