פסק-דין בתיק עא 1065/06

ערעור זה מופנה כנגד החלטת כב' ברשם שמואל ברוך מיום 18.12.2005, לפיה נדחתה בקשת המערערים לפסוק בשאלה מקדמית ולקבוע כי הכרעתו של בית המשפט העליון בבקשה למשפט חוזר, (מ"ח 3092/99 פ"ד נ"ו(3) 354) והממצאים העובדתיים ששימשו בסיס להחלטה, די בהם כדי לקבוע את אחריות הנתבעים לפיצוי התובעים על פי עילות  התביעה המפורטות בתביעתם על הנזקים שנגרמו להם עקב מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים שנקבעו באותה הכרעה (בש"א 17873/05, ת"א 2001/04).

המערער 1, מר עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברציחתה של החיילת רחל הלר ז"ל ונדון למאסר עולם. 8 שנים לאחר שהחל לרצות את עונשו שוחרר המערער מהכלא, תוך שהוא ממשיך לטעון לחפותו.

מאז הרשעתו הגיש המערער ארבע בקשות למשפט חוזר בטענה כי נפלו פגמים חמורים בחקירתו וכי הוא חף מפשע והורשע ברצח שלא ביצע.

שלוש הבקשות הראשונות נידחו על ידי מותבים שונים של בית המשפט העליון.

הבקשה הרביעית נדונה בפני כב' השופטת דליה דורנר אשר לאחר שבחנה את טיעוני ב"כ הצדדים הורתה על קיום משפט חוזר למערער.

בבית המשפט המחוזי בנצרת, אליו הועבר הדיון על פי החלטת כב' השופטת דורנר, הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מכתב האישום מטעמים של "חוסר ענין לציבור עקב חלוף הזמן",  ובתאריך 11.12.2002 החליט בית המשפט לזכות את המערער.

בתאריך 16.6.2003 קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת את הבקשה לתשלום פיצויים מכוח סמכותו לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984.

בתאריך 15.7.2004 הגישו המערערים כתב תביעה לבית משפט זה בעילה של נזקי גוף. סמוך להגשת התביעה הוגשה על ידי המערערים בקשה לקבוע כי הכרעת כב' השופטת דורנר יחד עם  פסק הדין המזכה, די בהם כדי לקבוע את אחריותם של המשיבים לפיצוי המערערים על פי העילות שפורטו בכתב התביעה.

כב' הרשם ברוך דחה את הבקשה בקבעו כי ממצאי כב' השופטת דורנר, בהחלטה על קיומו של משפט חוזר, אינם יוצרים השתק פלוגתא בשאלות השנויות במחלוקת ומכאן הערעור שבפני.

דיון

בטרם אדון בערעור לגופו אציין כי המניעות לקבלת הבקשה הנובעת מחוסר זהות הצדדים הוסרה עם הודעתו של ב"כ המערערים כי הוא מוכן למחוק את התביעה נגדם. אולם, גם לאחר התיקון המוצע סבורה אני כי דין הערעור להידחות.

בהחלטתו המנומקת פרט כב' הרשם את ההלכות הנוגעות לענייננו ונימוקיו מקובלים עלי. אף אני סבורה כי החלטת כב' השופטת דורנר, אשר ניתנה לאחר בחינת הראיות לכאורה, שהוצגו על ידי המערערים, אינה עונה על הדרישה לפיה התדיינות שמבקשים לסמוך עליה הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.

אין חולק כי כב' השופטת דורנר נקטה בלשון החלטית תוך הסקת מסקנות מהראיות שהוצגו בפניה. אולם עצם טיבה וטבעה של הבקשה למשפט חוזר וההחלטה בה אינה מסיימת את הדיון בשאלת אשמתו או חפותו של המבקש אלא מורה על קיומו של משפט חוזר אשר במסגרתו ישוב בית המשפט וידון באישום בו הורשע המבקש אשר נתקיים לגביו אחד התנאים המפורטים בסעיף 31(א), כפי שקבע כב' הנשיא ברק במ"ח 7929/96 אחמד קוזלי ואח' נ. מדינת ישראל פ"ד נ"ג(1) 529 אין בהחלטה על קיום משפט חוזר קביעה כי המבקשים זכאים או אשמים. אלא כי נפל פגם בהרשעה המצריך משפט חוזר.

בענייננו, התווסף להחלטה בדבר קיומו של משפט חוזר זיכוי המערער. אולם, אין בצירופם של שני הגורמים כדי להכריע במחלוקת העובדתית והמשפטית כפי שהתגבשה בכתבי הטענות של הצדדים.

למרות מסקנתי זו, אין לי אלא להביע פליאה על התנהלות המדינה אשר נמנעה מלהעמיד למבחן את טענות המערער בבית המשפט המחוזי בנצרת, אך מסרבת להסיק את המסקנה המתבקשת מהתנהלות זו.

סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 קובע:

"(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קיבל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום האמור". ההדגשה שלי, ש.ד.)

דהיינו, המחוקק היה ער לאפשרות לפיה נאשם נענש על לא עוול בכפו וקבע כי זיכוי בנסיבות המפורטות בסעיף 80 הנ"ל מזכה את הנאשם בפיצוי על פי שיקול דעתו של בית המשפט.

נראה לכאורה כי התקיימו בענייננו הוראת סעיף 80 הנ"ל והמערער אכן זוכה מהאישום שיוחס לו לאחר שריצה 8 שנות מאסר. העובדה שהמדינה נמנעה מהבאת ראיותיה במשפט החוזר, מעלה יותר משמץ של חשש שנתקיימו בענייננו גם יתר תנאי הסעיף.