פסק-דין בתיק עא 1044/07

            כב' השופטת ש.דברת

1.                   ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באשדוד (כב' השופטת מ.וולפסון) מיום 31.01.07 בת.א. 1825/04 בו חוייבה המערערת לשלם למשיבה סך של 67,691.90 ש"ח בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי המשיבה.

העובדות הרלוונטיות לענינינו הן כדלקמן:

2.                   ביום 09.09.03 נחתם הסכם בין הצדדים לפיו התחייבה המערערת לספק למשיבה עבודות בתחום מסגרות דלתות עפ"י כתב הכמויות שצורף להסכם בעלות של כ- 500,000 ש"ח בפרוייקט של  שני בניינים בנאות הפרק , נווה אילן אשקלון, בו המשיבה היא היזם.

המשיבה הזמינה מוצרים מהמערערת עוד טרם חתימת ההסכם, אך סירבה לשלם עבור החשבוניות שהוצאו בעקבות ההזמנה, בטענה שהסכומים מופרזים.

המערערת הסכימה ליתן חשבונית זיכוי על חלק מהסכום, כפוף לתשלום היתרה וביטלה ההסכם עם המשיבה. לטענת המערערת, נעשה הדבר בהסכמה. בימ"ש קמא - אף כי  קבע שהמשיבה לא שילמה עבור המוצרים שקיבלה והפרה לכאורה ההסכם משרכשה מוצרים מספקים אחרים, עוד טרם ביטול ההסכם ע"י המערערת - קיבל את עמדת המשיבה וחייב המערערת בתשלום הסכום. מכאן הערעור.

טענות המערערת

3.                   טעה בימ"ש כשקבע שהמערערת היא זו שהפרה ההסכם בכך שעמדה על קבלת התשלום המגיע לה ולא הסכימה להמשיך לספק סחורה מבלי לקבל תמורה עבורה, אף כי המשיבה הודתה בסופו של דבר כי הסכום לתשלום בגין הסחורה היה מוסכם.

העובדה שהמערערת, למרות שידעה שהמשיבה אינה נוטה לעמוד  בתשלומיה, חתמה עמה על ההסכם אינה מבטלת הפרת ההסכם ע"י המשיבה באי התשלום. בעובדה שמדובר בסכום נמוך, אין כדי לשנות מהפרת ההסכם כאשר מדובר ב-100% מהעסקה לאותה עת.

בימ"ש קמא התעלם מהעובדה שהפסקת ההתקשרות נעשתה בהסכמה תוך התעלמות מנסיבות חתימת הודעת  הביטול, מתוכנה של הפגישה בה ניתנה הודעת הביטול ומבלי שקבע ממצאים לאשר התרחש באותה פגישה.

4.                   חיוב המערערת בתשלום הנזקים המבוסס על ההפרש במחיר הפריט עפ"י ההסכם, לבין המחיר ששולם ע"י המשיבה ברכישה מספקים אחרים - בהסתמך על טבלה שנערכה ע"י המשיבה - חסר בסיס. ההשוואה שהציגה המשיבה אינה מדוייקת, אינה ערוכה כפריט מול פריט, כיוון שהמחירים בהצעת המחיר של המערערת מתייחסים לדלת קומפלט ללא הפרדה במחיר הרכיבים. מחיר המשקוף שנלקח כהשוואה אינו מחיר חוזי וגם לא הוכח שמדובר באותו סוג סחורה.

            טיעוני המשיבה

5.                   התשלום כפוף למתן ערבות בנקאית, משזו לא הומצאה, לא קמה חובת התשלום. המערערת היתה זכאית לקבל 5,000 ש"ח וביטול הסכם בעלות חוזית של 500,000 ש"ח הינו ללא כל יחס לסכום החוב.

רכישת הסחורה מספקים אחרים בוצעה כדי להקטין נזקי המשיבה. ממסמך "הפסקת ההסכם" החתום ע"י המערערת בלבד לא ניתן להסיק הסכמת המשיבה אלא מדובר במסמך חד צדדי כעולה מהמילים " ...רואה קטיף עצמה משוחררת מקיום החוזה" (להלן: "מכתב הביטול").

גם אם היתה הסכמה הרי שההסכמה עפ"י מכתב הביטול כפופה לתשלום הסכום וכל עוד סכום החשבונית לא שולם לא מתקיים התנאי המשחרר מקיום ההסכם.

דיון

6.                   אין מחלוקת שהמערערת סיפקה סחורה למשיבה אך זו לא שילמה התמורה. המחלוקת מקורה בפגישת הצדדים ביום 14.12.03 שם מסר מנהל המערערת לנציג המשיבה, מר משה שביט, מכתב הביטול, המהווה את סיום היחסים החוזיים שבין הצדדים וזה לשונו "לאחר השלמת הסכומים המגיעים לקטיף בגין הנפקת החשבוניות... רואה קטיף את עצמה משוחררת מקיום החוזה" [נספח ג' למוצגי המערערת].

יש לבחון את הרקע  למתן הודעה זה. טוען משה שביט מטעם המשיבה שביום 14.12.03 הגיע למשרדי המערערת לפגישה עם מנהלה, נכנס לחדרו ולאחר שיחה קצרה מסר לו האחרון מכתב הביטול. למחרת היום המציאה המערערת חשבונית זיכוי בסך 1,818 ש"ח.

עמדת המערערת היא שבפגישה זו חזר מר משה שביט, מנהל הפרויקט מטעם המערערת, על כך שקיזז 1,818 ש"ח מהחשבוניות שהוגשו ודרש כי תוצא חשבונית זיכוי ומכתב שחרור מהמשך קיום ההסכם ואז תשלם המשיבה התמורה בשיק שכבר הוכן וכל צד ילך לדרכו. תמיכה בטענה זו ניתן למצוא בחשבונית הזיכוי שהוצאה ע"י המשיבה "לידי: מושיק. בהתאם לפגישה שנערכה היום סוכם כי נוציא זיכוי ואתם תדאגו  לצ'יק". מושיק הוא משה שביט, שנכח בפגישה בה נכתב מכתב הביטול.

בימ"ש קמא לא הכריע בין שתי גרסאות אלה, האם היתה הסכמה אם לאו ולא קבע ממצאים לאשר התרחש בפגישה, אם כי ציין בפסק דין "שעולה ממעשי התובעת, שאף היא בחרה לעזוב את העסקה מבלי להתעמת בנושא זה על הנתבעת. כי כבר בחודש נובמבר 2003 היא רכשה מוצרים מספק אחד." (עמוד 18 שורות 30-31). קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם המשך המשפט "אולם, איני מקבלת את העמדה שהתובעת הסכימה למצב וכרתה עם הנתבעת חוזה לביטול החוזה הראשון. מתוך העדויות עולה, כי התובעת הועמדה במצב שהנתבעת לא תקיים את החוזה ופעלה למזער את נזקיה" (עמ' 19 שורה 1-2). בימ"ש אמנם קובע "שמתוך העדויות עולה" אך לא מפרט לאיזה עדויות מכוון הוא.

בניגוד לקביעת בימ"ש קמא, התנהגות הצדדים מצביעה כי היתה הסכמה לביטול ההסכם. אם אכן ביטלה המערערת ההסכם באופן חד צדדי, היה על המשיבה, להוציא מיד מכתב ולדרוש את קיום ההסכם וליתן אורכה לקיום. המשיבה לא עשתה דבר ובמהלך כל התקופה לא פנתה למערערת ולא דרשה דבר. התנהלותה זו מצביעה שאכן הביטול היה בהסכמה.