פסק-דין בתיק עא 1044/07

כב' השופט האשם ח'טיב

ההליך בפני בית משפט השלום

1.         המערער הגיש בפני בית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המנוח יוסף יונג, (להלן: " המנוח") עת שהיה עדיין בין החיים, לתשלום סך של 640,497 ש"ח, שלטענת המערער המנוח היה חייב לו במסגרת חשבון דיביטורי שניהל בבנק המערער.

2.         ביום 16/10/01, וסמוך לאחר הגשת התביעה המקורית, ניתן ע"פ בקשת המערער צו עיקול זמני עד לגובה סכום התביעה על זכויות "בר רשות" של המנוח בנחלה מס' 33 באגודה שיתופית בית לחם הגלילית (להלן: " הנחלה"). עיקול זה נרשם אצל המשיבות 3 ו- 4.

3.         משנפטר המנוח, תיקן המערער את תביעתו באופן שבמקום המנוח הוא תבע את אלמנתו גיטה יונג וטען כי היא חייבת באופן אישי לסילוק חובות בעלה המנוח מכח היותה יורשת יחידה של המנוח.

מאוחר יותר תיקן המערער את תביעתו בשנית, וע"פ כתב התביעה המתוקן בשנית נתבעו ע"י המערער ארבעה נתבעים; נתבע מס' 1 הינו עיזבון המנוח יוסף יונג (להלן: " המשיב 1" או " עיזבון המנוח" או " העזבון")באמצעות אלמנתו הגב' גיטה יונג שהיא יורשתו היחידה. נתבעת מס' 2 הינה האלמנה הגב' גיטה יונג באופן אישי (להלן: " המשיבה") מתוקף היותה יורשת יחידה של העיזבון. נתבע מס' 3 הינו מינהל מקרקעי ישראל, שהוא בעל זכויות הבעלות על הנחלה הנ"ל (להלן: " המשיב 3" או "המינהל"), ונתבע מס' 4, בית לחם הגלילית מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: " המשיבה 4" או " האגודה"), שהיא השוכרת של המקרקעין שבמושב והמוקצים כנחלות לחברי האגודה, וביניהם הנחלה שהוקצתה למשיבים 1 ו- 2. 

הסעדים להם עתר המערער ע"פ כתב התביעה המתוקן בשנית היו: חיוב המשיבים 1 ו- 2 ביחד ולחוד בתשלום מלוא סכום התביעה בסך של 640,497 ש"ח נכון ליום 10/10/01 בצירוף ריבית בנקאית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

באשר למשיבים 3 ו- 4 עתר המערער שבית המשפט יורה להם שלא להעביר או להקצות למשיבה או לכל גורם אחר את הזכויות אלא לאחר שיוסר העיקול.

יוער כי המערער לא ביקש ע"פ כתב התביעה המתוקן בשנית לאשר את העיקול הזמני שכאמור הוטל על זכויות "בר רשות" של המנוח בנחלה, עם הגשת התביעה המקורית.

4.         בעקבות הצהרתו של ב"כ המשיבה, לפיה אין למשיבה 2 טענה לגבי גובה החוב שהבנק טוען לו, נתן בית משפט השלום פסק דין חלקי לפיו קיבל את התביעה  נגד העזבון כמפורט "בפסיקתא חלקית מתוקנת" מיום 5/9/06, כך שמה שנותר להכרעה הינו שאלת חבותה של המשיבה לחובות עיזבון בעלה המנוח מכח היותה יורשת יחידה של נכסי העזבון, וענין איסור העברת או הקצאת הזכויות בנחלה למשיבה או כל גורם אחר כל עוד והעיקול לא הוסר.

ע"מ להעמיד דברים על דיוקם, יצויין כי המנוח היה בעל זכויות של בר רשות בנחלה בשיעור 50% בלבד כאשר 50% הנותרים הם למשיבה, כך שהעיקול שהוטל ונרשם אצל המשיבים 3 ו- 4 חל על מחצית הזכויות בנחלה שהיו נתונות למנוח.

5.         בפני בית משפט השלום טען המערער כי זכויות המנוח בנחלה כפופות לצו העיקול. לטענתו, צו העיקול לא פקע עם פטירת המנוח, חרף הוראות סעיף 19 (ג)(1) שבחוזה השכירות שבין המשיבות 3 ו- 4 (להלן: " חוזה המשבצת"), (מכוחו קיבל המנוח והמשיבה זכויות בר רשות בנחלה), לפיה עם פטירת בעל הזכויות בנחלה, יועברו הזכויות לבן הזוג שנותר בחיים, בענייננו למשיבה. עוד טען כי הוא זכאי להפרע ע"י מימוש העיקול שהוטל על זכויות המנוח בנחלה.

6.         המשיבה מצידה כפרה בחובתה לשאת בחובות העזבון וטענה כי בכל מקרה אין היא חייבת ביותר מאשר ירשה מהעיזבון, היא הוסיפה וטענה כי היא לא ירשה נכסים כלשהם מהעזבון על אף הכרזתה כיורשת, זאת משום שהמנוח לא השאיר אחריו נכסים.

באשר לזכויות בנחלה, טענה המשיבה כי הזכויות שהוענקו למנוח אינן ניתנות להורשה אלא מועברות חוזית לבן הזוג הנותר בחיים, על כן אינן מהוות חלק מהעזבון, וכי זכויות אלה עברו אליה מכח חוזה השכירות, ולא מתוקף היותה יורשת של עיזבון בעלה המנוח.

עוד טענה המשיבה כי זכויות של בר רשות אינן ניתנות לעיקול ולחילופין וגם אם הן ניתנות לעיקול, הרי המדובר בזכויות שכירות לתקופה של 3 שנים, תקופה  שהסתיימה ביום 30/9/01 ועל כן הזכות של המנוח פקעה  קודם להטלת העיקול. לחילופי חילופין, היא טענה כי זכויות אלה פקעו עם מות המנוח.

7.         משיב מס' 3, מנהל מקרקעי ישראל טען, בין היתר, כי ההסדר שבס' 19 (ג) (1) לחוזה המשבצת מחייב ואין ביחסי המערער והמנוח כדי להשפיע על ההסדר בחוזה המשבצת, המינהל הכחיש כי למערער זכות להיפרע כדי החוב באמצעות מימוש העיקול על זכויות המנוח בנחלה. בענין זה הוא הסתמך על ההלכה שנפסקה בע"א 9291/04 קלמן נגד מרכנתיל, וטען שהיא חלה על הענין שבפנינו.

8.         האגודה לא לקחה חלק בדיון בפני ביהמ"ש קמא, לא הגישה כתב הגנה ולא התייצב מי מטעמה לדיונים.

פסק הדין של ביהמ"ש השלום;

9.         ביהמ"ש קבע כי השאלות הטעונות הכרעה הן:

א.              האם במועד פטירת המנוח היו לו זכויות בנחלה, ואם כן;