פסק-דין בתיק עא 1044/04

(ערעור על החלטת כב' הרשמת קויפמן מיום 23.12.2004)

1.         לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת ע. קויפמן מיום 23.12.2004 בבש"א 5735/04, אשר במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להטלת עיקולים על נכסי המשיבה.

2.         המערערת היא התובעת בתובענה והמשיבה היא הנתבעת.

המערערת הינה קבלן משנה של המשיבה ולטענתה נותרה לזכותה יתרת חוב בסך 344,370 ש"ח - בגין עבודות שבוצעו על ידה בפרוייקט בניית משרדי חברת עמידר בעיר קרית גת. המשיבה כופרת בחוב הנטען ולשיטתה מסתמכת המערערת על חשבונות מנופחים ומופרזים וכי המערערת היא זו שחייבת כספים למשיבה שכן שולמו לה כספים ביתר. המשיבה מסתמכת על חוות דעת של מומחה שבדק את העבודות שבוצעו ע"י המערערת וקבע ליקויים וחוסרים.

3.         ביום 2.11.2004 (כ- 11 חודשים לאחר הגשת התביעה) נעתרה כב' הרשמת קויפמן לבקשת המערערת והטילה עיקול זמני, במעמד צד אחד, על נכסי המשיבה (בש"א 5169/04). המשיבה הגישה בקשה לביטול העיקול (בש"א 5735/04) ולאחר שהתקיים דיון במעמד שני הצדדים ביטלה כב' הרשמת את העיקולים שהוטלו קודם לכן, מן הטעם שלא מצאה ראיות מהימנות לכאורה לקיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

כב' הרשמת ציינה בהחלטתה, כי " מאחר שהמבחנים למתן צו העיקול הינם מבחנים מצטברים, מתייתר הצורך לבחון את יתר התנאים".

4.         במסגרת הערעור שבפני טוענת המערערת, כי כב' הרשמת טעתה בקביעותיה לגבי הממצאים העובדתיים שכן לשיטתה היא הציגה בפני הרשמת די והותר ראיות כדי לבסס את החשש ה" סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".

5.         המערערת הגישה גם בקשה להתיר לה להביא ראיה נוספת והמשיבה ביקשה למחוק מתיק המוצגים קבלה מיום 12.10.2004 על סך 1,729 ש"ח, אשר הוגשה ע"י המערערת.

הבקשה להתיר הגשת ראיה נוספת נדחתה על ידי מן הטעם שלבקשה לא צורף תצהיר לפירוט הנסיבות העובדתיות, בשאלה מדוע לא הוגשה הראיה בהליך שהתנהל במקור לפני כב' הרשמת.  כמו כן נעתרתי לבקשת המשיבה וקבעתי שאין להסתמך על הקבלה מיום 12.10.2004 על סך 1,729 ש"ח, אשר צורפה לתיק המוצגים מטעם המערערת, מאחר וקבלה זו לא הייתה בפני כב' הרשמת ולא צורפה למסמך שהוגש לרשמת בבוקר הדיון שכותרתו "תגובה לבקשה לביטול עיקול זמני" (תוייק בצד ימין של תיק בש"א 5735/04).

6.         אשר להכבדה על ביצוע פסק הדין; בתקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 נקבע, בין היתר, כי בית משפט יעתר לבקשה למתן צו עיקול זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

מכאן השאלה שדרושה הכרעה בערעור זה היא, האם המערערת עמדה בנטל להוכיח את יסוד ההכבדה.

7.         עיינתי בהחלטתה המנומקת של כב' הרשמת ונחה דעתי כי נשקלו על ידה כל הנתונים הרלבנטיים לצורך ההחלטה. כמו כן עומדת בפני ההלכה לפיה " רק במקרים נדירים יתערב בית משפט שלערעור בהחלטתו של בית המשפט היושב לדין בכל הקשור במתן צו זמני" (ראה רע"א 438/88 - מר יום טוב ראובן נ' הגב' סלוטקין שרה תק-על 88(3),   516; וכן ראה רע"א 1181/97 - אורנה קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ תק-על 97(2),      72, עמ' 73).

כאמור, עיינתי בכל החומר שבפני ולא מצאתי מקום להתערב בשקול דעתה של הרשמת המלומדת.

8.         מאז חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, השתנתה הגישה כלפי מתן סעדים זמניים, ונקבע למשל בבש"א 4459/94 - עמנואל סלמונוב ו-2 אח' נ' משה שרבני פ"ד מט (3), 479, כי:

"בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק-הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף. עדיפות זאת נובעת משתיים:

(1) התובע נושא בנטל ההוכחה.

(2) זכות הקניין הינה זכות חוקתית. היא מעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו..."

באשר ל"דרישת ההכבדה" שהינה תנאי הכרחי ומצטבר למתן הסעד של עיקול זמני נאמר ברע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות  פ"ד נא(3), 789:

"הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין. לענין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב."