פסק-דין בתיק עא 1041/06

            בתובענה אזרחית המתנהלת בבית משפט השלום בצפת, תובע המשיב מאחד מלכיאל מחפוץ [הנתבע] סכום כסף. עם הגשת התביעה הגיש המשיב בקשה לצו עיקול זמני על נכסיו של הנתבע אצל מחזיקים שונים [בש"א 1299/05]. בין הנכסים שעיקולם התבקש היתה מכונית פרטית.   בבקשת העיקול נרשמו מספר מחזיקים בהם משרד הרישוי.  בית המשפט נתן צו עיקול זמני כמבוקש על הנכסים שפורטו בבקשה.

            מזכירות בית המשפט שיגרה "הודעה למחזיק" למחזיקים שפורטו בבקשה, אולם לא למשרד הרישוי. האחרון קיבל הודעה בדבר עיקול המכונית והוא התבקש לאשר את דבר רישום העיקול בספריו או להודיע את הסיבה לאי הרישום. משרד הרישוי השיב לבית המשפט ביום 19.4.05 כי העיקול לא נרשם כיוון שהמכונית איננה רשומה על שם החייב.

            ב"כ המשיב-התובע, עו"ד פנץ, סבר שמשרד הרישוי הוא בבחינת 'מחזיק' לצורך תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 [להלן - התקנות] ועל כן הגיש ביום 30.6.05 בקשה לאישור העיקול נגדו ונגד מחזיקים אחרים, בטענה כי לא הגיבו לצו העיקול [בש"א 1530/05]. במענה לבקשה זו הגישה המערערת בשם משרד הרישוי ביום 21.9.05 בקשה לסלק על הסף את בקשת אישור העיקול הזמני וכללה בה גם תגובה לגוף העיקול. עיקריה של בקשת הסילוק על הסף היו, שמדינת ישראל איננה בבחינת 'מחזיק' ועל כן לא היה מקום להגיש נגדה בקשה לאישור העיקול. בנוסף, טענה המערערת כי המכונית נשוא העיקול רשומה על שם אדם אחר שאיננו הנתבע. המערערת טענה עוד כי על פי נוהלי העבודה בין משרד הרישוי לבין בתי המשפט, די במתן תשובה על גבי טופס העיקול כדי לצאת ידי חובה תגובה לעיקול.   בשלב זה, החלה סדרה של תגובות ותגובות שכנגד עד שבסופו של דבר החליטה הרשמת ביום 11.12.05 כדלקמן:

            א.  המשיב-התובע היה רשאי להגיש בקשה לאישור העיקול שכן על פי תקנה 378[א] לתקנות משלא הודה מחזיק כי נכסי הנתבע מצויים בידו או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו,  רשאי התובע להגיש בקשה לאישור העיקול;

            ב.  המערערת לא שגרה למשיב תשובה כלשהי, ולא פעלה לפי תקנה 378[א] לתקנות ולא די בהגשת בקשה לסילוק על הסף כדי לפטור אותה מחובת מתן תשובה לגוף העיקול;

            ג.  בקשה לאישור עיקול זמני דינה כדין כתב תביעה לפי תקנה 378[ב] לתקנות. פירוש הדבר שהיה על המערערת להגיש כתב הגנה ולהעלות בה את טענותיה.

לאור זאת קבעה הרשמת כי אין בסיס לבקשת המערערת לסילוק על הסף של בקשת  אישור העיקול ודחתה אותה. ועוד קבעה הרשמת כי משלא הגישה המערערת כתב הגנה, זכאי המשיב לקבל פסק דין נגדה. אולם, הואיל ועו"ד פנץ הסכים למחוק את בקשת אישור העיקול הזמני בכפוף לחיוב המערערת בהוצאות, קבעה הרשמת כי הבקשה לאישור העיקול אכן תמחק, בתנאי שהמערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,200 ש"ח. על החלטה זו שהיא בבחינת פסק דין בבקשת אישור העיקול, מוגש הערעור שבפני.

לאחר ששמעתי טענות ב"כ הצדדים בכתב ובעל-פה, הנני סבור כי המערערת צודקת בטענותיה וכי לא היה מקום להגיש נגדה בקשה לאישור העיקול, כל שכן לחייב אותה בהוצאות.

תקנה 374[ב] לתקנות קובעת כי "בית המשפט הוא הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק...". המונח "מחזיק" הוגדר בתקנה 360 כ- "אדם, זולת המשיב בבקשה לסעד זמני, אשר ברשותו מצויים נכסים שלגביהם נתבקש או ניתן סעד זמני". המונח "מחזיק" פורש גם בפסיקה. פסק הדין המנחה בעניין זה הוא רע"א 2158/92  אורה קליאוט נגד בנק הפועלים בע"מ ואח' פד מ"ו [3] 804. השופט לוין קובע שם כי תקנה 360 [בנוסחה הקודם], מדברת על שני סוגי מקרים: הסוג הראשון הוא נכסים שבידי הנתבע, ואילו הסוג השני הם נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר. הסוג הראשון של המקרים איננו מעניין אותנו לצורך החלטה זו ואתמקד בסוג השני. על פי השופט לוין שם, בסוג השני של המקרים אין הנכס נשוא בקשת העיקול נמצא בידיו של הנתבע אלא בידיו של אדם אחר הקרוי 'מחזיק' ולטענת התובע הוא זכאי להיפרע מן הנכס משום שלנתבע יש זכויות בו. מטרתו של צו העיקול היא לאפשר לתובע לבוא בנעליו של הנתבע ולדרוש מהמחזיק מה שהנתבע יכול היה לדרוש ממנו. במקרים מהסוג השני, כשנכסים מצויים בידי אדם אחר, יש צורך בדרך כלל בהכרעה שיפוטית שתקבע אם יש לנתבע זכויות בנכס הניתנות לעיקול. זכויות כאלה יכולות להיות קנייניות או אובליגטוריות [שם עמוד 808]. עוד נקבע בפרשת קליאוט שאין על התובע להיזקק לסדרי הדין של הודעה למחזיק מקום שבו התובע איננו טוען שיש לנתבע זכויות בנכס של הנתבע שבידי אדם אחר. לעניין זה אין נפקא מינה אם לצורך ביצועו של צו העיקול או כדי לתת לו תוקף מעשי, צריך או אפשר לרושמו בפנקס כלשהו. השופט לוין מוסיף שם ואומר כי "כך למשל, אפשר לעקל זכות בעלות במקרקעין הרשומה על שם הנתבע בלשכת רישום המקרקעין ואין לשכת המקרקעין נחשבת מחזיק".

הלכה זו חלה בשינויים המחוייבים גם על משרד הרישוי, שכמו רשם המקרקעין מנהל מאגר מידע ובו שמות בעלי כלי הרכב השונים במדינה. יוער, דרך אגב, שתקפו כראייה של המאגר המנוהל במשרד הרישוי חלש מתקפו של המאגר בלשכת רישום המקרקעין. מכל מקום, הבעלים של רכב כלשהו איננו רשאי לתבוע ממשרד הרישוי שיתן לו מכונית כלשהי, או לתבוע אותה ממנו, ולכן אין משרד הרישוי נחשב 'מחזיק'. הוא גם אינו מחזיק פיזית בשום נכס של הנתבע וגם איננו חייב לנתבע שום נכס קנייני או אובליגטורי. ראו לענין זה גם את זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" מהדורה שביעית, עמ' 596 שם נאמר כי "עיקול על זכויות החכירה של הנתבע במינהל מקרקעי ישראל, כאשר לא נטען שלנתבע זכות כלפי המינהל לרשום את הזכויות על שמו, במקרה כזה אין המינהל נחשב מחזיק ואין התובע נדרש לסדרי הדין של הודעה למחזיק.

מכאן שמלכתחילה לא היה מקום לציין את משרד הרישוי כמחזיק וגם לא להגיש נגדו בקשה לאישור העיקול. ראוי להעיר כי עו"ד פנץ, ב"כ המשיב, לא היה עקבי בגישתו למשרד הרישוי בפרשה זו: מצד אחד, הוא כלל אותו ברשימת המחזיקים כאילו הוא 'מחזיק' לכל דבר ועניין; מצד שני, הוא לא המציא לו הודעה למחזיק כנדרש בתקנה 376. בהתאם לנוהג המקובל והדבר תואם את תקנות סדר הדין האזרחי, שוגרה למשרד הרישוי רק הודעה כי הוטל עיקול והוא התבקש לאשר את רישום העיקול או להודיע את סיבת הסירוב. עו"ד פנץ לא היה ער להליך זה והגיש בקשה לאישור העיקול נגד משרד הרישוי, כאילו הוא מחזיק וכאילו הומצאה לו הודעה למחזיק. הליך זה היה שגוי. אילו בדק עו"ד פנץ את תיק בית המשפט בטרם הגיש בקשת אישור העיקול, היה רואה שם את תגובתו של משרד הרישוי  וללא ספק גם היה נוכח לדעת שהמכונית איננה רשומה על שם הנתבע, כך שעיקולה בשלב זה איננו מעשי, מה שללא ספק היה מייתר את בקשת אישור העיקול הזמני. עוד יש להעיר כי בטופס המשוגר למשרד הרישוי, אינו נקוב שמו של ב"כ התובע ועל כן אין משרד הרישוי יכול וצריך לשלוח עותק הימנו לב"כ התובע. מלאכה זו מוטלת על בית המשפט. בוודאי שהתובע עצמו ראוי שיעיין מעת לעת בתיק בית המשפט לראות מה תגובות הוגשו בעניין העיקול. ועוד ראוי לציין כעניין מיוחד בפרשה זו כי בהודעת העיקול שנשלחה למשרד הרישוי נרשם כי בית המשפט עיקל את המכונית שמספרה צויין הרשומה על שם "ויס משה דב", לדעתי, מדובר בטעות שכן זהו שמו של המשיב והוא נרשם במקום שמו של הנתבע.

המערערת נקטה בצעד הנכון והוא הגשת בקשה לסילוק על הסף של בקשת אישור העיקול הזמני. אכן, בקשה לאישור עיקול זמני דינה כדין כתב תביעה, אולם נתבע רשאי בנסיבות מתאימות להגיש בקשה לסילוק על הסף במקום כתב הגנה. אילו ניתנה תשומת הלב הראויה לבקשה זו על כל פרטיה והאסמכתאות המפורטות בה, היתה הרשמת מגיעה לכלל מסקנה כי הבקשה בדין יסודה, היתה מקבלת אותה ודוחה על הסף את בקשת אישור העיקול הזמני כנגד משרד הרישוי. הרשמת סברה כי העדר כתב הגנה הוא פגם כה מהותי עד כי מן הראוי היה ליתן פסק דין נגד המערערת רק בשל כך שלא הגישה כתב הגנה לבקשת אישור העיקול הזמני. נראה לי כי בכך החמירה עמה יתר על המידה.

בנסיבות אלה יש מקום לבטל את החלטת הרשמת ולדחות על הסף את בקשת אישור העיקול הזמני וכן לבטל את ההוראה בדבר חיוב בהוצאות, וכך אני מורה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות לטובת המערערת בערעור ובערכאה הראשונה.

פסק דין זה ניתן היום כ"ח בשבט, תשס"ו (26 בפברואר 2006) בהעדר.

פסק הדין ניתן לפרסום.           על המזכירות להמציא העתק פסק דין זה לצדדים.

עא001041/06מירב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: