פסק-דין בתיק עא 1029/06

השופט אברהם אברהם

רקע

1.         המשיב עבד בשירותה של המערערת 1 כנהג משאית, וזו מורכבת משניים: גורר ('סוס') ונגרר ('עגלה'). המערערת 2 ביטחה את כלי הרכב מפני נזקי גוף ('ביטוח חובה'). המשיב תבע את המערערות אצל בית משפט השלום בנצרת כי תפצינה אותו על נזק גוף שנגרם לו, לטענתו, בתאונת דרכים. הוא טען, כי ביום 27.9.1998 חנתה המשאית ליד ביתו; הוא השכים בשעה 04:30 ובא אל המשאית על מנת ליסוע עמה לעבודה. הוא התניע את מנועה, שאז הבחין בלחץ אוויר נמוך מן הצריך, ולכן, בעוד מנוע המשאית פועל, עלה ל'מרפסת' הגורר על מנת לחזק את צנרת האוויר המחברת בין הגורר לנגרר (לשם תיקון התקלה), שאז הבחין בשקית זבל התקועה בין הצינורות והסיר אותה, ותוך כדי ירידה מן המרפסת החליק ונפל, נפילה שגרמה לו פגיעה בגבו, שהותירה בו 10 אחוזי נכות (לפי שקבע המוסד לביטוח לאומי, שהכיר בתאונה כבתאונת עבודה). הוא טען בתביעתו, כי אירוע זה הוא בבחינת 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - החוק או חוק הפיצויים), ותבע את המערערות כי תפצינה אותו, בגדרו של חוק זה.

המערערות התכחשו לאירוע התאונה, ולחלופין טענו, כי אפילו התרחש כפי שטוען לו המשיב - הוא איננו מהווה 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק.

2.         בית המשפט קמא קיבל את גרסת המשיב וקבע, כי האחרון אכן נפגע באופן שתואר על ידו בתביעתו, ופגיעה זו היא בבחינת 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק. הוא חייב את המערערות לפצותו בסך של 280,000 ש"ח, נוסף לתגמולים שקיבל מן המל"ל בקשר עם התאונה.

3.         על פסק דין זה קובלות המערערות בפנינו, והן באות בטרוניה על כל אחד משלושת מרכיביו של פסק הדין קמא: הן מבקשות לשכנע, כי אירוע התאונה לא ארע כפי שקבעו בית המשפט קמא, ואף אילו כך ארע - אין הוא מהווה 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק. לבסוף הן קובלות על שיעור הפיצוי שנפסק למשיב, שלטעמן איננו משקף את נזקיו נכוחה.

            המשיב השיב למערערות בערעור נגדי, והוא מבקש לשכנענו, כי קופח בידי בית המשפט קמא בפסיקת פיצוי נמוך מכפי המגיע לו.

4.         אלו הן, איפוא, העמדות, וזוהי המחלוקת שנפלה בין הצדדים. מכאן אנו פונים לבחון את נכונות פסיקתו של בית המשפט קמא.

אירוע התאונה - העובדות

5.         בית המשפט קמא קיבל כמהימנה את גירסת המשיב, זו שתיארנו למעלה. בקבלה את עדות המשיב ציינה השופטת קמא, כי המשיב הותיר בה 'רושם מהימן ואמין והעיד ללא כל היסוס או תחכום' (פסקה 5 לפסק הדין). המערערות מבקשות לשכנע, כי השופטת קמא טעתה בקביעה זו של העובדות.

6.         הלכה משכבר היא במקומותינו, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעתן של עובדות, אלה שנקבעו בידי הדרגה הדיונית. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר נקבעות העובדות על יסוד הערכת מהימנותם של עדים, שאז נודע יתרון לערכאה הדיונית, שראתה, שמעה והתרשמה מן העדים, על פני ערכאת הערעור. והמערערות אמנם מודעות להלכה זו, והן מבקשות בכל זאת לשכנע, כי השופטת קמא טעתה בקביעת העובדות, עד כי יש מקום לשנות מהן, ודומה, כי הדבר אמנם עלה בידיהן לעשותו, ובמסקנה זו נרחיב עתה.

7.         ובכן, אפילו אנו מדברים בקביעה של עובדות, שנסמכה על הערכת מהימנותה של עדות המשיב, אנו סבורים, כי השופטת קמא שגתה בקביעה זו של העובדות, עד כי יש מקום להתערבותנו. מסקנה זו אינה קלה עלינו, משום ההלכה אותה הזכרנו זה עתה. ובכל זאת, טעות נפלה, כאמור, בידי הערכאה קמא, והיא בבחינת טעות שבמשפט, וזו פותחת בפנינו פתח להתערבות. דברים אלה צריכים הסבר, ואותו אנו מבקשים ליתן עתה.

8.         לאירוע התאונה שתואר לעיל לא היו עדי ראיה, לבד מן המשיב. הוא העיד, על כן, לבדו אודות אירוע התאונה. לא באה כל ראיה מסייעת שתתמוך בעדות זו. על כן יש לומר על עדות המשיב, כי היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, ולכן פסיקת הדין על פיה חייבת פירוט שיפרט בית המשפט 'מה הניע אותו להסתפק בעדות זו' (ס' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 - להלן - פקודת הראיות או הפקודה). כפי שניווכח בשורות הבאות, בית המשפט קמא קבע את העובדות על פי עדות יחידה זו, בלא שהסביר מה הניעו לעשות כן, לבד מאמירה בדבר הרושם המהימן שעשתה עליו העדות. בכך יש משום טעות במשפט, משום הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, המחייבת הנמקה של השופט מדוע יסתמך על העדות היחידה, כאמור.

9.         בטרם נידרש לשאלה זו גופה נזכיר את ההלכה שפירשה את חובת ההנמקה שבסעיף 54 לפקודה. זו קבעה שני כללים בסיסיים, שרק בהתקיימם יש בידי בית המשפט לקבוע ממצא על פי עדות יחידה שלא בא לה סיוע: "האחד - שהטעם שבו מנמק בית המשפט את החלטתו לפסוק על פי עדות יחידה יהיה "טעם אמיתי"; והשני - שהנמקתו של בית המשפט תהיה ניתנת לביקורתה של ערכאת הערעור" (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1242 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003)). על הכלל הראשון נאמר (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל, ירושלים נ' יצחק, פ"ד כז(1) 768, 771 (1973)):

"... אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר..."

            ועל הכלל השני נאמר (ע"א 69/75 פלונית נ' אלמוני, פ"ד לא(1) 203, 212 (1976)):

"זאת ועוד, דרישתו הנ"ל של סעיף 54 לפקודת הראיות, בדבר הצורך במתן נימוקים במקרים המפורטים בו, איננה דרישה פורמלית בלבד, כי אם מהותית מיסודה. דרישה אשר נועדה לאפשר לבית-משפט שלערעור להעביר תחת שבט בקרתו את נימוקיו של השופט היושב לדין בערכאה ראשונה."

10.        אמרנו, כי בית המשפט קמא לא סיפק הסבר להישענותו על העדות היחידה של המשיב, ובכך לא ביקשנו לומר, כי בית המשפט קמא לא נתן הסברים כלשהם בפסק דינו. אדרבא, בית המשפט קמא אכן סיפק הסברים, אלא שאלה אינם עשויים לקיים אחר חובת ההנמקה שבסעיף 54 לפקודת הראיות. הוא ציין, כי עדות המשיב הותירה בו 'רושם מהימן ואמין', וכי המשיב 'העיד ללא כל היסוס או תחכום'. בדברים אלה, כשהם עומדים לבדם, אין די על מנת לעמוד בדרישת ההנמקה, המבקשת טעם אמיתי לקבלת העדות. לשיטתנו - האמון שנותן השופט בעדות הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק על מנת לקיים אחר חובת ההנמקה שבסעיף 54 לפקודה. בלעדי האמון איננו מגיעים כלל לדרישת ההנמקה, וממילא לא ייקבע ממצא על פי העדות (שנמצאה בלתי-מהימנה). ואכן, האמון שנותן בית המשפט בעדותו של עד מקורו בהתרשמותו מאופן ההעדה, מהתנהגותו של העד על דוכן העדים, מתוך שהעיד בלי היסוס או בלי תחכום וכיו"ב, כל אלה מבססים את התנאי ההכרחי הנוגע לאמון שנותן השופט בעדות. בכל אלה אין כדי לספק את החובה לנמק מדוע יש מקום לקבוע ממצא על פי העדות היחידה, גם אם נמצאה מהימנה.

11.        למען השלמות נזכיר את הערתו של כב' השופט לנדוי בע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא, פ"ד כז(1) 679 (1973):