פסק-דין בתיק עא 1025/04

בפנינו מונח ערעורה של המערערת, חברת ויזנט בע"מ (להלן תקרא "המערערת"), על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת, (כב' השופטת ד. מויאל), שניתן בתיק אזרחי 3789/03. להלן יקרא  "פסק הדין".

ראשיתו של ההליך טמונה ביחסי שכירות בין הצדדים. המשיב מס' 1 - קיבוץ מעין ברוך (להלן ייקרא "המשיב") התקשר ביום 20/11/2000 עם חברה בשם ויפג בע"מ (להלן תיקרא "ויפג"), בהסכם הרשאה בדבר שכירות דירה, (להלן ייקרא "הסכם ההרשאה"). על הסכם ההרשאה חתומים המשיב וויפג. משיב מס' 2 הוא מנהל הכספים של המשיב, (להלן יקרא משיב זה "כרמל"). כרמל הוא זה שעמד מטעם המשיב בקשר עם נציג המערערת. כעולה מפרטי רישומיה של ויפג במשרדי רשם החברות, מנהלה הוא מר אילן שדה אשר במקצועו הינו מדען העוסק במדעים מדוייקים (להלן ייקרא "שדה").

שדה, במסכת העובדתית הנדונה, "חובש" כמה כובעים; הוא משמש כמנהל של ויפג ושל המערערת ובנוסף הינו בעל מניות עיקרי במערערת. המערערת היא אחת מבעלי המניות של ויפג. ראוי לציין כי ויפג אינה צד להליך המשפטי נשוא הערעור. ויפג באמצעות שדה החלה לפעול במושכר וזאת באמצעות מחשבים וציוד משרדי ששכרה מהמערערת, בעלת הציוד.

בתחילת חודש יוני בשנת 2003 עלו היחסים בין ויפג לבין המשיב על שרטון לאחר שויפג חדלה לשלם את דמי השכירות. עקב החוב שנוצר עשה המשיב מעשה שהוא בבחינת עשיית דין עצמי, החליף את המנעולים בדלת הכניסה למושכר ומנע הכניסה אליו וזאת גם משדה עצמו. הוא גם מנע משדה להוציא מהמושכר את הציוד המשרדי ואת המחשבים. בגין מעשה זה הגישה המערערת כתב תביעה בסדר דין מהיר ועתרה לסעד כספי על סך 20,000 ש"ח וזאת "... עקב ירידת ערכה של חברת ויפג המנועה מלפעול ומשותקת כמעט לחלוטין" (סעיף 9 לכתב התביעה). כמו כן עתרה המערערת לצו עשה שיורה על שחרור הציוד המשרדי והחזרתו לידיה.

בישיבת קדם המשפט הראשונה, אשר התקיימה ביום 8/10/2003, הציג שדה, בתמיכה לגרסתו וכתוספת ראייתית לטענות שהעלה בכתב התביעה, מסמך בכתב לפיו ביום 1/5/2002  רכשה ויזנט מ-ויפג ציוד בסך של 23,000 ש"ח. (המסמך מהווה את מוצג א' בתיק בית משפט השלום). בית המשפט קמא שמע את עדותו של שדה ואת עדותו של כרמל מטעם המשיב. הצדדים סיכמו בעל-פה ופסק דינו של בית המשפט קמא ניתן על אתר.

בפני בית המשפט עמדו לדיון שתי שאלות. האחת בדבר זכות העיכבון שהפעיל המשיב והשנייה בדבר עצם קיומו של החוב בגין דמי השכירות. ביחס לשאלה השנייה נקבע כי עצם קיומו של החוב אינו מוכחש ואפילו היה המשיב מוכן להמתין לקבלת דמי השכירות במועד מאוחר יותר, עדיין עומדת לו זכותו לדמים אלה.

בנוגע לשאלה הראשונה נקבע:

בית המשפט קמא דחה את התביעה והכשיר למעשה את פעולתו של המשיב עת תפס את נכסי המערערת. המערערת לא השלימה עם תוצאת פסק הדין והגישה את הערעור דנן. טענות המערערת, המיוצגת על ידי שדה, מתייחסת בסופו של דבר הן לקביעה בדבר זכות העיכבון של המשיב והן בנוגע לחוב בגין השכירות. בענין הטענה בדבר החוב נטען כי מדובר במושכר מוזנח שאלמלא שכרה אותו ויפג לא היה עולה בידי המשיב להשכירו לאחר ומכאן, כך לשיטת המערערת, היא עשתה חסד עם המשיב עת "הסכימה" ויפג לשכור את המבנה.

בנוגע לחוב עצמו התייחס שדה ארוכות למסכת עובדתית רחבת יריעה המתארת את כל ניסיונותיו ומאבקיו הרבים לקבל הכרה וסיוע ממשלתי מהמדען הראשי, מאבקים אשר הגיעו לבית המשפט הגבוה לצדק ושעד למועד כתיבת פסק דין זה נראה כי לא נשאו פרי. שדה טוען כי המשיב, באמצעות כרמל, ידע והיה מודע לעובדה כי דמי השכירות, שאמורה ויפג לשלם, תלויים לחלוטין במענקים שהיא אמורה היתה לקבל מהמדען הראשי וכל עוד מענקים אלה לא התקבלו אין חובה על ויפג לשלם את דמי השכירות. בנוגע לזכות העיכבון נטען כי לא קיימת זכות עיכבון על פי דין כלפי רכושה של חברת ויזנט שכן האחרונה אינה השוכרת ומכאן שגם אינה החייבת אלא בעלת הנכסים המעוכבים בלבד.

המשיבים תומכים בפסק הדין וטוענים כי זכות העיכבון עומדת להם מכוח סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן ייקרא "חוק החוזים-תרופות"). לטענתם שליטתה הפיזית של ויזנט במושכר היא אבן הבוחן לפיה קיימת הזכות, בידי המשיב להפעיל את הזכות.

לאחר שבחנו את נימוקי פסק דינו של בית המשפט קמא, את טיעוני הצדדים ואת מכלול הנסיבות, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, באופן חלקי.

להלן נפרט וננמק מסקנותינו:

הקביעה בדבר קיומו של החוב, חובה של ויפג בגין השכירות, מהווה קביעה עובדתית לכל דבר וענין ואין כל בסיס להתערב בה. בית משפט קמא שמע את עדותו של כרמל, קיבל את גרסתו וקבע כי ידיעתו של המשיב אודות ניסיונותיו של שדה, לקבל תמיכה מהמדען הראשי, אינה מהווה ויתור על זכותו של המשיב, משכיר הנכס, לקבל את התמורה המעוגנת בהסכם ההרשאה ואפילו הסכים המשיב לדחות את מועדי התשלום, עדיין אין בכך משום ויתור גם לא מכללא על קבלת התשלום. לא מצאנו כל בסיס איתן לטענה כי המשיב ויתר על דמי השכירות. באשר למצבו המוזנח של הנכס, בין אם עובדה זו נכונה ובין אם לאו, ואין אנו קובעים כל מסמרות בעניין, נאמר כי אין בעובדה זו כדי לרוקן את זכותו של המשיב מתוכנה כפי שעוגנה בכתב בהסכם ההרשאה. מן הראיות עולה כי ויזנט לא הצליחה להוכיח כי הסכם ההרשאה בכתב בוטל ובמקומו הסכימו הצדדים, בעל-פה, על תנאים שונים לחלוטין. לאחר שבית משפט קמא קיבל את הגרסה העובדתית, כפי שהעיד כרמל ודחה את גרסתו של שדה, אין כל מקום ואפשרות, במסגרת הערעור דנן, לקבוע אחרת.

גם אם הגענו לכלל מסקנה שחובה של ויפג בגין דמי השכירות התגבש עדיין יש לבחון את התנהגותו ומעשיו של המשיב עת החליט לתפוס את הציוד שבמושכר ולמנוע מהמערערת או מויפג מלהוציאו משם. המשיב טוען כי עמדה לזכותו זכות עיכבון בציוד ובית המשפט אימץ טענתו בענין אלא שאין בידינו לקבל את התוצאה אשר אושרה בפסק הדין; עיכבון הוא זכות לעכב נכס כערובה לחיוב, עד שיסולק החיוב. זו היא זכות המוענקת לנושה המחזיק בנכס המדובר, להמשיך ולהחזיק בו, מקום שאלמלא העיכבון היה עליו להשיב את הנכס לחייב.

על דיני העיכבון בארץ חל ההסדר הכללי המצוי בסעיף 11 (א) לחוק המיטלטלין, תשל"א - 1971 (להלן ייקרא "חוק המיטלטלין"), הקובע קריטריונים בענין אופן הפעלתה והיקפה של זכות העיכבון אלא שהוראה זו אינה מהווה כשלעצמה מקור להיווצרות הזכות. את זה יש לחפש ולמצוא בהוראת חוק ספציפית או בהסכם מרצון שהרי אין קנויה לאדם זכות "טבעית" וחד צדדית לתפוס או לעכב רכוש לא לו, גם לא כערובה לקיים חיוב.

על ההבחנה בין שני המקורות הנ"ל, ההסכם והדין, עמדה נ' זלצמן בספרה, "עיכבון" - הוצאת רמות אוניברסיטת תל-אביב - 1998 שם בעמ' 70 - 79. וכך אומרת המחברת: