פסק-דין בתיק עא 1017/06

כב' השופט האשם ח'טיב - אב"ד

בפנינו גלגולו השני של ערעור על  פסק דינו של ביהמ"ש השלום בצפת ( השופט מ. נדל ) אשר דחה את תביעת המערער  בת"א 1992/03 , מחמת התיישנות .

רקע עובדתי רלוונטי

1.          בשנת 1977 נהרג המנוח עארף חמד שיבלי ז"ל ( להלן : המנוח" ) שהינו אחיו של המשיב 1 .

בעקבות כך הועמדו  המערער, אחיו ואביו המנוח לדין . כתב האישום כנגד המערער בוטל , ואילו אחיו ואביו הורשעו , במסגרת הסדר טיעון , בהריגת המנוח .

במסגרת הסולחה שנערכה( ביום 6/7/78)  בין משפחת המערער למשפחת המנוח ( בה השתתפו המשיב 1 ומשיב 6 וכן המנוחים שעיזבונותיהם הם משיבים 3,4,5 ) שילמו בני משפחתו של המערער למשפחת המנוח סכום של 125,000 לירות.

2.          ביום 28/11/86 הוגשה נגד המערער ,אחיו ואביו  ( להלן יקראו ביחד " הנתבעים") תביעה לפיה הם נדרשו לשלם פיצויים לאלמנתו של המנוח ולילדיה( להלן יקראו ביחד " התלויים") בגין נזקיהם כתלויים במנוח  .

ביהמ"ש המחוזי ( כב' השופט ג'ראח)  קיבל את בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף  דחה את התביעה לאור תשלום הפיצויים במסגרת הסולחה.

בעקבות ערעור שהוגש לביהמ"ש העליון  ע"י האלמנה והילדים , הוחזר התיק לדיון  מחדש והתיק נדון בפני כב' השופט גינת , אשר קיבל ( ביום 1/3/99) את תביעת האלמנה וחייב את המערער ובני משפחתו בתשלום פיצויים לתלויים.

3.          ביום 8/12/02 הגישו הנתבעים לביהמ"ש השלום בעפולה תביעה ע"ס של 800,000 ש"ח (ת.א. 3388/02 בימ"ש שלום עפולה) בה ביקש לחייב את המשיבים , חברי ועדת הסולחה, לשפות אותם בגין הכספים שהם נתבעו לשלם בתיק ההוצל"פ במסגרתו הוגש לביצוע פסה"ד הנ"ל של השופט גינת סך של 700,000 ש"ח  ועוד סכום של 100,000 ש"ח בגין ההוצאות שנגרמו להם).

(במהלך הדיון בתביעה פרשו האח והאב מהתביעה , והמערער נשאר כתובע יחיד.)

טענות המערער בתביעה היו כי המשיבים שימשו כשלוחיו ושלוחי משפחתו וכי הכסף נמסר לידיהם במסגרת שליחותם אשר חייבה אותם להעביר את הכספים לאלמנה, אלא שהם הפרו את חובת הנאמנות בה הם חבו כלפי המערער והעבירו את הכסף לבני משפחתו האחרים של המנוח ולא לאלמנה וילדיה.

4.          בשלב מסוים הדיון בתביעת המערער הועבר לביהמ"ש השלום בצפת .  

ביהמ"ש השלום בצפת ( השופט מ.נדל) קיבל את בקשת המשיבים (בש"א 1149/04) לדחות את תביעת המערער בשל התיישנות ונימק את קביעתו בכך כי האירוע הנזיקי נשוא התרמית התרחש ב- 5/1978 ועל כן הוא נופל לגדר האמור בס' 89(2) לפקודת הנזיקין .

5.          על ההחלטה הנ"ל  הגיש המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי בנצרת ( ע"א 1187/04).

בית המשפט המחוזי אשר קיבל את הערעור, קבע כי לאור עילת התביעה, הרי שלעניין ההתיישנות חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ואין מקום להחלת סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש המחוזי, שכאמור קיבל את הערעור, הורה על החזרת התיק לביהמ"ש השלום על מנת שהוא יבחן את טענת ההתיישנות על פי הפרמטרים הנכונים הרלוונטיים לעילת התובענה עליה מושתתת התביעה ויתן החלטתו מחדש. לשם כך על ביהמ"ש השלום לבדוק מתי נודע למערער בפועל דבר מעשה המעילה בחובת השליחות של חברי ועדת הסולחה. 

בימ"ש השלום דן בשנית בטענת ההתיישנות וגם הפעם הוא קיבל את הטענה ובהתאם דחה את תביעת המערער . על החלטה זו , הערעור שבפנינו. 

6.          להשלמת התמונה נציין כי לתביעה הנ"ל (ת.א. 3388/02) קדמה תביעה זהה (במהותה) של המערער ובני משפחתו (ת.א. 3255/99 בימ"ש שלום עפולה). במסגרת תביעה זו הוגשה בקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות והבקשה נדחתה (ע"י כב' השופטת מוניץ). סופה של תביעה זו היה מחיקה.

פסק דינו של ביהמ"ש קמא

7.          בפסק דינו מיום 1/1/06, לפיו נדחתה תביעת המערער, ציין ביהמ"ש קמא כי למערער נודע , לכל המאוחר , ביום 16/12/91 כי האלמנה טוענת שלא קיבלה את כספי הסולחה , שכן במועד זה הוא חקר אותה ( במהלך הדיון בתביעתה בביהמ"ש המחוזי בפני כב' השופט ג'ראח) ולאחת משאלותיו היא השיבה: "אני לא יודעת דבר בקשר לסולחה, כאשר היא נעשתה זה היה מספר חודשים לאחר שהסולחה נערכה. אני לא מקבלת ממג'ד (הכוונה למשיב 1)  מכספי הסולחה וכי מג'ד אף לא סיפר לי על הסולחה והוא אף לא מדבר איתנו תקופה של 4,5,6 שנים".

לאור דבריה אלה של האלמנה, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה כי המועד בו ידע המערער על התרמית לה הוא טוען הינו היום הנ"ל בו העידה האלמנה , ומאותו מועד החל מירוץ ההתיישנות. מאחר ותביעת המערער הוגשה בשנת 2002 , הרי היא התיישנה .

8.          ביהמ"ש קמא ציין, בשולי הדברים ( כלשונו) כי החלטת  השופטת מוניץ  אשר דחתה את טענת ההתיישנות, אינה מונעת את קביעתו הוא, שכן לפי דברי עו"ד אטד ( ב"כ משיב 1) פרוטוקול הדיון הנ"ל( בו נחקרה האלמנה ע"י המערער)  לא היה בפני השופטת וגם לאור כך כי ביהמ"ש המחוזי הורה לו לדון בפן העובדתי לאור טענות הצדדים והמסמכים שבפניו.