פסק-דין בתיק עא 1010/04

השופט נ. הנדל:

1.         בתנאים מסוימים מעניקה רשות מקומית מוכת אבטלה - שיעור הגבוהה משמונה אחוזים - הנחת ארנונה לתעשיה חדשה. האם בית מלון מסווג כמפעל תעשייתי? זוהי השאלה המשפטית העומדת להכרעה בערעור זה.

            עיריית ערד, היא המשיבה, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת. בין היתר התגוננה המערערת בטענת ההנחה שתוארה לעיל. בהחלטה מנומקת דחה בית משפט השלום (כב' הרשמת א. ג'רבי, ב"ש 1893/03) את הטענה. קביעה זו היוותה בסיס לפסק הדין שניתן על ידה. אגב, בפנינו דוגמא יפה למתן פסק דין בשלב של בקשה לרשות להתגונן. המחלוקת בין הצדדים לא היתה עובדתית אלא משפטית, ובהעדר הצבעה על מרכיב עובדתי שידרוש בירור עובדתי, אין טעם שלא להכריע בעניין במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן.

            המערערת מבהירה כי אינה טוענת שדינו של בית מלון כדין תעשייה לכל דבר. כן מוסכם עליה שקיים הבדל בפרשנות הלשונית בין המונח "תעשייה" לבין המונח "בית מלון". ויתור זה אינו בכדי. כבר נקבע שתעשייה הינה יצירת היש מן היש. ליתר  דיוק, תעשייה הינה הפיכת חומר גולם ליש מוחשי (ראה למשל: בג"צ 441/86, מסדה בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים פ"ד מ(4) 788). בעין פרשנית זו ברי כי בית מלון איננו מפעל תעשייתי. ברם, המערערת בנתה קונסטרוקציה פרשנית לפיה לצורך החוק הרלוונטי זכאי בית מלון להנחה האמורה.

2.         תקנה 14 ל- "תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) התשנ"ג - 1993" (להלן: "תקנות ההנחה") קובעת שהמועצה רשאית להעניק הנחה "למחזיק בבניין המשמש לתעשייה חדשה", המונח האחרון מוגדר - "מפעל תעשייתי חדש שהוקם בתחום הרשות המקומית". המערערת מדגישה שהמונח "מפעל תעשייתי" לא הוגדר על ידי החוק. חסר זה רב משמעות לגישת המערערת. היא מפנה לתקנות עידוד התעשייה (מיסים (בתי מלון)) התשל"א - 1971 (להלן: "תקנות העידוד"). שם נקבע בתקנה 1: "לעניין החלת הוראות החוק לגבי חברה שהיא בעלת בית מלון, במקום התנאי הקבוע בהגדרת "מפעל תעשייתי" שעיקר פעילותו בשנת המס היא פעילות ייצורית יחול תנאי זה: אשר הכנסתה מבית המלון בשנת המס, מפעילות שאינה ייצורית אינה עולה על 25% מסך כל הכנסתה מבית המלון באותה שנה". צא ולמד, טוענת המערערת, שהתקנות התאימו את ההגדרה של מפעל תעשייתי לבית מלון. על כן, כך היא סבורה, התקנות מכירות בכך שבית מלון אפשר שיהיה מפעל תעשייתי. לדידה, תקנות ההנחה שהוצאו כעשרים שנה לאחר מכן מאמצות את ההגדרה האמורה. לפי קו זה רשאית היא להנות מתקנות ההנחה.

3.         פרשנות על דרך הפלפול אינה בהכרח מוטעית. אך יש לבדוק שאין היא סובלת מיצירתיות-יתר בכדי להגיע לתוצאה מסוימת שמלכתחילה מעוררת קשיים. גם אחרי פיזור הערפל של המאמץ הפרשני של המערערת עדיין, בסופו של יום, מפעל תעשייתי אינו בית מלון. יתרה מכך, דווקא עיון מדוקדק בתקנות עידוד התעשיה יוביל למסקנה ההפוכה מזו שדוגלת בה המערערת. התיאום בחוק האמור בין בתי מלון למפעל תעשייתי אינו תוצאה פרשנית של המונח "תעשייתי" בהקשר זה או אחר. תקנות העידוד (בתי מלון) נגזרות מתוקף סמכותו של שר האוצר לפי סעיפים 51 ו-52 לחוק עידוד התעשייה (מיסים) התשכ"ט - 1969. סעיף 51 לחוק מפנה לסעיף 49. האחרון קובע: "האמור בחוק זה על חברה תעשייתית יחול... גם על חברה תושבת ישראל... מאחד מאלה: 1. הפעלת כלי שיט בהובלה בינלאומית... 2. הפעלת אווירונים להובלה ציבורית... 3. בתי מלון...". רואים אנו שחוק עידוד התעשייה קובע שיש מקום להחיל את תכולתו על חברה תעשייתית וגם על חברות מסוגים אחרים - הפעלת כלי שיט, הפעלת אווירונים ובתי מלון. אין הכוונה להגדיר פעולה תעשייתית באופן שונה ממידותיה הרגילות. כוונת המחוקק הינה להחיל את תקנות העידוד על שני סוגי קבוצות. הצעת החוק של חוק העידוד מבססת מסקנה זו, כלשונה: "כל ההקלות הללו האמורות בחוק יינתנו רק לחברות תעשייתיות שלפחות 90% מהכנסותיהן באים להן ממפעלים תעשייתיים שבבעלותן, ולחברות ש-90% לפחות מהכנסותיהן באים להן מבתי מלון או מהובלה ימית או אוירית שתועלתן למשק המדינה אינן נופלות משל התעשייה" (הצעת חוק 841 תשכ"ט, 1969, עמ' 275). ברי כי המחוקק רשאי להעניק הטבות מיסוי הן למפעל תעשייתי והן לבית מלון. אך, מכאן ועד לטענה שלהבא יש לפרש את המונח "מפעל תעשייתי" באופן שיכלול גם בית מלון, רב המרחק. פרשנות כזו אינה פרשנות תכליתית אלא פרשות שמחטיאה את המטרה ולמעשה מונעת מהמחוקק להציע פתרונות מיסוי שונים למצבים שונים. אם נקבל את פרשנות המערערת ייצא שבעתיד לבוא יהיה צורך לפרש גם הפעלת כלי שיט בהובלה בינלאומית והפעלת אוירונים להובלה ציבורית כמפעל תעשייתי, אלא אם כן המחוקק יציין את ההפך באופן מפורש. גישה זו הינה נוסחה לאי-בהירות בחוקי המיסוי באופן שיהיה קשה לעמוד על פרשנות המחוקק, ואף עלולה להרתיע את המחוקק מבחינת כל מקרה לגופו.

4.         לדעתי, וכך הייתי מציע לחברי, לא נפלה כל טעות בפסיקת בית משפט קמא בסוגייה הרלוונטית לערעור. הייתי מציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבה בערעור בסך 15,000 ש"ח להיום.

                                                                                                                        __

                                                                                    נ. הנדל - שופט

כב' סגן הנשיא י. טימור:

אני מסכים

                                                                                                                        ___

                                                                             י. טימור - סגן נשיא

                                                                                                        אב"ד

כב' השופטת ש. דברת:

אני מסכימה

                                                                                                                        ___

                                                                                                ש. דברת - שופטת    

לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט הנדל.

ניתן היום ט"ו בשבט, תשס"ה (25 בינואר 2005) בהעדר הצדדים.