פסק-דין בתיק עא 1005/07

השופטת נחמה מוניץ

רקע:

תחילה הגיש המערער תביעה ראשונה בה נתבקש סעד של סילוק ידם של המשיבים מנכס בשדמות דבורה (להלן: " הנכס"). "התביעה הראשונה" הוגשה בת.א. 3465/01. הנכס פונה ביום 1/11/03. התובענה נשוא הדיון (להלן: " התובענה המאוחרת"), הוגשה בגין תשלום דמי שימוש ראויים והיא מתייחסת לתקופה שקדמה להגשת התביעה הראשונה וכלולה בה, ועד למועד הפינוי בפועל. במסגרת התביעה הראשונה לא ביקש המערער את רשות בית המשפט לפצל סעדים, כך שיוכל לתבוע קודם פינוי ולאחריו סעד כספי בגין דמי שימוש ראויים, לתקופה שעד להגשת כתב התביעה הראשון. לפיכך, טענו המשיבים כי המערער מושתק, בגין השתק עילה, בשל כך שלא ניתנה לו רשות לפצל סעדים עד למועד פסק הדין בתובענה הראשונה, שכן לטענתם, העילה הינה אותה עילה בשתי התובענות.

המערער טען כבר לפני בית משפט קמא כי העילות אינן זהות ואין מדובר באותה עילה, לפיכך לא היה מקום לבקש פיצול סעדים.

החלטתו של בית משפט קמא:

בית משפט קבע כי המבחן הקובע איננו מבחן הסעד אלא העובדות שבבסיס התביעה. מאחר ובשתי התובענות, הן זו הראשונה והן המאוחרת, העובדות המקימות את עילת התביעה זהות ובשל העקרון הגלום בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין"), שלא להטריד את הנתבע פעמיים בשל עילה אחת, הסעד של סילוק יד בשל הסגת גבול, ודמי נזק (דמי שימוש) בשל אותה הסגת גבול, הינם שני סעדים הנובעים מאותה עילה.

בית המשפט קמא עוד קבע כי המבחן הוא העובדות העומדות בבסיס התביעה, שהינן זהות בשתי התובענות. זהו המבחן הנכון לביטוי "עילת התביעה" לצורך העניין. דברים אלה כוחם יפה גם באשר לטענה כי התביעה המאוחרת הינה לדמי שימוש ראויים, המוגשת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

לפיכך קבע בית המשפט שיש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לתקופה שעד הגשת התביעה הראשונה - 15/7/01, מחמת השתק עילה.

טענות הצדדים בערעור:

א.(1)    המערער טען בסיכומיו כי יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא ולקבל הערעור משני טעמים עקריים: האחד - כי לא היתה מוטלת על המערער כל חובה לעתור לפיצול סעדים שכן, התובענה הראשונה עסקה בסעד של פינוי וסילוק יד, ואילו התובענה המאוחרת עסקה בתביעה לדמי שימוש ראויים, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט - שהינה עילת תובענה נפרדת ושונה מעילת הפינוי ועל כן אין מדובר בשני סעדים הנובעים מאותה עילה. הטעם הנוסף הוא, כי במעמד הגשת התביעה לפינוי המשיבים מהנכס, טרם התגבשה עילת התביעה באשר לדמי השימוש הראויים ולכן המתין עד לפינוי הנכס ובשל כך טען בסעיף 8 לכתב התובענה הראשון, כי ישוב ויגיש תובענה לתשלום דמי שימוש ראויים, מיד לאחר סילוק ידם מהנכס.

(2)        המערער עוד הוסיף כי בשל שיקולי מדיניות, ראוי לקבוע שאין לאלץ כל אדם המגיש תביעה לסילוק יד להגיש גם תובענה כספית, עוד בטרם נפסק האם פלוני מחזיק בנכס שלא כדין, שאם לא יעשה כן יאבד זכותו לתובענה.

אין כל הצדקה לכך שהמשיבים יעשו שימוש בנכס שלא כדין, יפיקו ממנו רווח כספי ולא יחוייבו לשלם בגין השימוש בקניינו של המערער.

ב.         המשיבים טענו בסיכומיהם כי יש לדחות הערעור. אין מקום להעמיד הלכה גורפת אשר משנה את המצב הנוהג כיום ולקבוע כי, כל אימת שיגיש תובע תביעה לסילוק יד מנכס יהיה זכאי להגיש גם תביעה נפרדת לסעד כספי בגין התקופה שקדמה למועד הגשת התביעה לסילוק יד, על בסיס מסכת עובדות זהה, אלא יש לחייבו להגיש בקשה לפיצול סעדים.

(1)        "עילה אחת" בהקשר לתקנה 45 לתקנות סדר הדין, נבחנת במבחן רחב החורג מן המשמעות הרגילה של הגדרת זהות העילות. השיקול הקובע הוא שהנתבע לא יוטרד פעמים אחדות בשל אותו מעשה. היינו, מבחן העילה לצורך תקנה 45, הוא מבחן רחב עד כדי כך שהעילה תחשב לעילה זהה אם הסכסוך בשאלה המהותית זהה. המשיבים מבססים טענתם על אשר נאמר בספרו של כב' השופט גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 9 (2007) עמ' 127.

כתמיכה בטענתו זו באשר לתובענה בגין דמי שכירות ראויים, כתובענה שניה לאחר קביעה בתביעה בגין הסגת גבול, מביאים המשיבים את אשר נאמר בספרה של פרופ' נינה זלצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי" הוצאת רמות 1991 שם בעמ' 74-75. שם נקבע כי עילה חדשה נוצרת רק אם הנתבע ממשיך בהסגת הגבול גם לאחר הגשת התביעה. התובע יכול לשוב ולתבוע בגין התקופה הנוספת. אולם, כלל זה חל רק על העילות הנוספות מיום הגשת התביעה ואילך ואינו חל בדיעבד. התובע אינו יכול לתבוע פיצויים או דמי שימוש ראויים בגין תקופה שקדמה להגשת התביעה הראשונה. עילות התביעה שהן נפרדות בהיוולדן התמזגו בדיעבד לעילה אחת כוללת בשל אופיה המיוחד של העוולה.

(2)        המשיבים עוד טענו כי עילת התביעה בעניין הנדון הינה מסכת העובדות העומדת בבסיס התובענה הראשונה, שהינה זהה למסכת העובדות העומדות בבסיס התובענה המאוחרת, בכל הנוגע למועד שעד להגשת התובענה הראשונה. אין הבדל בין שתי התובענות למעט שבתובענה הראשונה נתבקש סילוק יד, ובתובענה המאוחרת נתבעו דמי שכירות ראויים. ההבדל בין שתי התובענות אינו אלא שוני בסעדים ולא שוני בהגדרת העילה לצורך תקנה 45 לתקנות סדר הדין.

(3)        עוד הם טענו, כי נסיונו של המערער לסמוך על אשר קבע כב' השופט טירקל בפרשת רע"א 1156/02 ח'יר נ' לידאי, פד"י נז(3) 949, 959 (להלן: "פרשת ח'יר") אינו מתאים לענייננו. בפרשת ח'יר נדונה זכות השימוש של בר הרשות אשר נהגה בין התובע לנתבע והובאה לסיומה בהודעה שניתנה לנתבע. לפיכך, שם נתבססה התביעה לפינוי על הטענה של הפרת חוזה, ואילו העילה השניה נתבססה על עשיית עושר ולא במשפט. שלא כמו בעניין הנדון לא עמדו יחסים חוזיים בין המערער למשיבים, אלא תביעת הפינוי נתבססה על החזקה שלא כדין של המשיבה בנכס, אשר הקנתה למערער זכות להשבת הנכס לידיו ולתשלום כספי.

המשיבים עוד טענו כי דברי כב' השופט טירקל בפרשת ח'יר אינם מחייבים אלא, הינם בגדר אימרת אגב אשר לא עלתה כדי הכרעה שיפוטית. לפיכך אין לראות בדבריו משום שינוי ההלכה הנוהגת בדבר מובנו של המונח "עילה" בהקשר לתקנה 45. לכן אין לראות באמרת האגב שנאמרה בפרשת ח'יר הלכה מחייבת.

(4)        משלא ביקש המערער היתר לפיצול סעדים במסגרת התובענה הראשונה והיתר כזה לא ניתן, הפך פסק הדין לחלוט והמשיבים זכאים לסמוך על כך שאינם חשופים עוד לתביעה כספית נוספת, על בסיס עילה שכבר נדונה והוכרעה. אם תותר לו הגשתה של תביעה חדשה יהיה בכך פגיעה ישירה באינטרס ההסתמכות של המשיבים.

דיון:

גדר המחלוקת שבין הצדדים היא בשאלת פרשנותו של המונח "עילת תביעה" לצורך סוגיית פיצול הסעדים המוסדרת בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אשר קובעת:

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו."