ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' פינצ'וק-אלט), אשר דחה את בקשת המערערים לפינוי המשיבים מדירה ברחוב יאנוש קורצ'אק 3 בתל-אביב-יפו הידועה כתת חלקה 3 בחלקה 124-125 בגוש 7036 (להלן: הדירה).

אליהו אטיאס, אביהם המנוח של המשיבים (להלן- המנוח) התגורר כדייר מוגן בדירה, שהיתה בבעלות רשות הפיתוח, ע"י מנהל מקרקעי ישראל, באמצעות עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן - עמידר). ביום 30/3/94 חתם המנוח על ייפוי כוח בפני נוטריון, עו"ד שטיינולף, ויפה כוחו של  בנו, המשיב 1, לבצע בשמו שורה ארוכה של פעולות.

המנוח נפטר ביום 6/7/94; לאחר פטירתו בוצעו באמצעות ייפוי הכוח שורה של פעולות. ביום 30/5/95 נחתם הסכם מכר לרכישת זכויות הבעלות בדירה בין המנוח באמצעות מיופה כוחו, לבין רשות הפיתוח באמצעות עמידר. מחיר הרכישה עמד על 365,000 ש"ח. הרכישה התאפשרה בשל היות המנוח דייר מוגן של עמידר.

 ביום 24/1/97 נחתמו לפי ייפוי הכוח, בפני עו"ד קופר, מסמכים לצורך העברת הדירה ללא תמורה מהמנוח לז'ק אטיאס, אחיהם של המשיבים (להלן- ז'ק), וביניהם הסכם מתנה בין המנוח ע"י מיופה כוחו, המשיב 1, לבין ז'ק.

לטענת המשיב 1, העביר את הדירה לאחיו ז'ק לאחר שזה הציע לו כי יערוך עסקת קומבינציה עם קבלן, אשר יבנה במקום שלוש דירות והאחים אטיאס יהיו בעלי הזכויות בשתיים מהן.

עסקה זו לא יצאה לפועל.

ביום 30/6/97 נחתם הסכם בין המערערים לבין ז'ק. לפי הסכם זה, ז'ק, אשר הינו בעל הזכות הבלעדית להירשם כבעל מלוא הזכויות בדירה, ימכור מחצית מהזכויות בדירה למערערים תמורת סך של 610,708 ש"ח. סכום זהה לגובה חובה הנטען של חברת האחים אטיאס, חברה לעבודות אינסטלציה 1990 בע"מ (להלן- חברת האחים אטיאס), המצויה בשליטתו המלאה של ז'ק, לבין חברת ה.ר.ר שיווק והפצה בע"מ (להלן- חברת ה.ר.ר), המצויה בשליטתם המלאה של המערערים. המחצית השניה של הזכויות הוקנתה למערערים לפי הסכם בינם לבין ז'ק מיום 10/6/99. בחוזה השני התחייב ז'ק למסור את החזקה בדירה במעמד כריתת החוזה. תמורת המחצית השניה של הזכויות בדירה, התחייבו המערערים לשלם 600,000 ש"ח. כן נקבע כי המערערים זכאים לנכות מהתמורה, בין היתר, סך של 258,754 ש"ח נכון ליום 31/12/98, שחברת האחים אטיאס חייבת לחברת ה.ר.ר.

המשיבים מתגוררים בדירה, לטענתם עוד טרם נפטר אביהם. לטענת המערערים פלשו המשיבים לדירה בשנת 2000.

המערערים הגישו כנגד המשיבים תביעת פינוי מכוח סעיף 16 ל חוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) בהסתמך על "אישור זכויות" של חברת נכסי ח.נ. אריאל בע"מ-יפו (להלן- חב' אריאל) לפיו המערערים הם בעלי הזכויות האובליגטוריות בדירה, ועל זכותם להירשם כבעלי הנכס עפ"י הסכם העברת זכויות מיום 9/5/00 ובכפוף להסכם המקורי שנכרת ביום 3/8/95 בין עמידר ובין המנוח.

בית המשפט קמא קבע כי ייפוי הכוח אשר בעזרתו נערכו ההסכמים השונים בכל הנוגע להעברת הזכויות בדירה, הינו ייפוי כוח שאינו בלתי חוזר ועל כן פג עם פטירת המנוח. אי לכך כל שרשרת העברת הזכויות בדירה אשר בוצעה על ידי המשיבים בוצעה שלא כדין, על ידי ייפוי כוח שפג תוקפו. בית המשפט קמא קבע כי גם המערערים ידעו כי העברת הזכויות האובליגטוריות בדירה נעשתה באמצעות ייפוי כוח של מי שאינו עוד בחיים. אי לכך נקבע כי המערערים אינם בעלי הדירה או הזכאים להחזיק בה.  בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המשיבים כי ייפוי הכוח זויף.

כמו כן, נקבע כי המערערים לא הוכיחו כי החזקה בדירה נמסרה להם וכי רק בתחילת שנת 2000 פלשו המשיבים לדירה. הם לא הוכיחו את יסוד החזקה בפועל שאפשר והיה בו כדי להועיל להם בתביעה כנגד המשיבים - על כן, תביעתם נדחית.

טענות הצדדים

לטענת המערערים טעה בית המשפט קמא, בהתעלמו מטענות המערערים בנוגע לטענת ההשתק. על אף השימוש שעשו המשיבים עצמם ביפוי כוח של המנוח גם לאחר פטירתו,  לא נמנעו מלטעון כי מדובר בייפוי כוח מזוייף. בית המשפט קמא טעה כאשר התעלם מהעובדה הבולטת לעין כי כל טענות ההגנה שהועלו מטעם המשיבה הינן טענות בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, אשר המשיבים מנועים על פי דין מלהסתמך עליה.

בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי ייפוי הכוח עליו חתם המנוח בפני נוטריון, הנושא כותרת "ייפוי כוח בלתי חוזר נוטריוני", איננו ייפוי כוח בלתי חוזר וכי תוקפו פג עם פטירת המנוח. כמו כן, טעה בית המשפט כאשר קבע כי מטרתו היחידה של ייפוי הכוח היא רכישת הזכויות בדירה מעמידר עבור המנוח.

לבסוף טוענים המערערים כי בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי לא הוכח שהחזקה בפועל  בדירה היתה בידי המערערים וכי המשיבים פלשו לדירה. מתצהירי המערערים, אשר הוגשו לבית המשפט, עולה כי החזקה בדירה נמסרה להם בסמוך לאחר חתימת ההסכם הראשון.

מנגד טוענים המשיבים כי בצדק קבע בית המשפט קמא כי ייפוי הכוח בטל, שכן מטרתו האמיתית היתה רכישת הזכויות מעמידר עבור המנוח כשהוא בחייו. מרגע שהמנוח נפטר הרי שפקע גם ייפוי הכוח אותו העניק למשיב 1.

כל הצדדים המעורבים בעסקה ידעו על מות המנוח, אך העדיפו "לעצום עיניהם" ולהתייחס לייפוי הכוח כתקף. אין אפשרות לרכוש זכויות אובליגטוריות בדירה מרגע שהמנוח נפטר - זכות זו עמדה לו בעודו בחיים בלבד.

בית המשפט קמא צדק בקובעו כי לא הוכח כי החזקה בדירה בפועל היתה בידי המערערים וכי המשיבים פלשו לדירה בסמוך להגשת התביעה. המשיב 2 עבר לדירה באוקטובר 1992, התחתן, התגרש ומאוקטובר 1998 הוא ממשיך להתגורר בדירה. המשיב 1 מתגורר בדירה מאז שנת 1998.

דיון

סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".