פסק-דין בתיק עא 003203/01

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד :

האם מכה בשמשה קדמית סדוקה של מכונית פרטית, במטרה לאפשר שדה ראיה, היא תאונת דרכים כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק או חוק הפלת"ד). זו השאלה המרכזית שהועמדה לדיון בתיק זה.

א.         אלה העובדות הרלבנטיות:

בתאריך 23.8.1996, בשעה 22:00 לערך, נורו מספר יריות לעבר מכונית סובארו (להלן: המכונית) שחנתה בחניה של תחנת הדלק "סונול" בטייבה.

ברכב ישב אדם, ג'ועד חאג' יחיא (להלן: ג'ועד), שנפגע מהיריות. המשיב, שהיה התובע בבית משפט קמא, יצא באותו זמן מאולם חתונות.

כאשר נפסקו היריות ניגש למכונית וראה כי ג'ועד נפצע. המשיב רצה להסיעו לבית חולים לצורך טיפול רפואי.

לא היתה מחלוקת על כך, שהמשיב נפגע בידו הימנית משברי זכוכית, שמקורם בשמשת המכונית. המחלוקת היא על נסיבות הפציעה. המשיב טען כי לאחר שנכנס למכונית והחל לנסוע, חלקים מהשמשה, שהיתה סדוקה מהירי, נפלו על היד שלו ופצעו אותה.

בית משפט קמא (כב' השופט צ' גורפינקל, סג"נ (כתוארו אז), לא קיבל את גרסתו העובדתית של המשיב באשר לאופן התרחשות הפציעה.

המסקנה אליה הגיע כב' השופט קמא היתה, כי המשיב " נתן מכה לשמשה, ונפצע לפני שנכנס לרכב, בנסיון לשפר את שדה ראיית הנהג. בנסיונו זה נפצע בידו הימנית" (עמ' 2 שורות 26-27 לפרוטוקול).

על בסיס ממצא עובדתי זה בחן בית משפט קמא את השאלה שהוצגה בפתיח, קרי: האם מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בסעיף 1 לחוק. על שאלה זו השיב בית משפט קמא בחיוב. אליבא דכב' השופט קמא, מדובר ב" תיקון דרך דחוף על מנת להציל את הפצוע ששכב מדמם ברכב. שבירת הזכוכית הקדמית נעשתה על מנת לשפר את שדה הראיה ברכב ... קיים קשר סיבתי הדוק וברור בין שבירת הזכוכית לבין הנסיעה לבית החולים ... תיקון הדרך הדחוף שנעשה על-ידי התובע בא להבטיח פעולה הקשורה ליעודה הטבעי והרגיל של המכונית. לאור זאת ... אני קובע שהארוע המדובר הוא תאונת דרכים שהתובע זכאי לפיצוי בגינה" (עמ' 5-6 להחלטה מיום 25.10.2000).

בעקבות החלטה זו המשיך בית משפט קמא לחלקו השני של הדיון, קרי: קביעת סכום הפיצויים. לצורך כך מונה מומחה אורטופד על-ידי בית המשפט, שקבע כי למערער נכות של 20%. בית משפט קמא קבע כי נכותו התפקודית של המערער נמוכה מנכותו הרפואית, ותועמד לצורך קביעת הנזק על 10%. בהתבסס על נתון זה, פסק בית משפט קמא למערער פיצוי בסך 136,725 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד + מע"מ.

ב.         על פסק דינו של בית משפט קמא, הוגשו ערעור וערעור שכנגד.

הנתבעות בבית משפט קמא: מנורה, חברה לביטוח בע"מ, ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: המערערות), ערערו על קביעותיו העובדתיות ובמיוחד המשפטיות של בית משפט קמא, לעניין היות האירוע "תאונת דרכים" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק; 

התובע בבית משפט קמא, הוא המשיב בערעורן של המערערות, הגיש ערעור שכנגד, ובו הוא תוקף בעיקר את החלטת בית משפט קמא להעמיד את הנכות התפקודית על 10% בלבד.

ג.          ערעורן של המערערות

שני ראשים לערעור:

1. שגה בית משפט קמא כאשר קבע כממצא גירסה עובדתית אשר לא נטענה למעשה. בפי המשיב היו מספר גירסאות באשר לאופן התרחשות הפציעה, כאשר המרכזית שבהן היא, כאמור, נפילת חלקי השמשה על ידו. משלא קיבל בית משפט קמא גירסה זו, או גירסה אחרת אשר באה מפי המשיב, היה עליו, אליבא דהמערערות, לדחות את התביעה;

2. הטענה המרכזית: ניפוץ שמשת מכונית אשר עומדת בחניה, כאשר המשיב עומד מחוץ לרכב, אינה עומדת באף לא אחד מהקריטריונים שנקבעו בסעיף 1 לחוק ואינה מהווה על כן תאונת דרכים כהגדרתה שם. המשיב לא היה המשתמש ברכב, והוא לא נפגע בעת שעשה שימוש ברכב.

ד.         המשיב הגיש, בתאריך 27/12/01, ערעור שכנגד, שעניינו הסכומים שנפסקו לזכותו. פסק הדין ניתן ביום 01/10/01 והגיע למשיב, על-פי הצהרתו, בתאריך 14/10/01.