פסק-דין בתיק עא 003019/04

השופט י' כהן:

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו ( כב' השופט מר ש' שר) מתאריך 19.9.04 בתיק אז' 3546/03, ולפיו נדחתה תביעת המערערת על הסף.

2. בתביעה שהגישה המבקשת לבית המשפט קמא, עתרה המבקשת לכך שהמשיב יחויב לשלם לה סך 1,430,000 ש"ח כערכו לתאריך 2.9.03 (יום הגשת התביעה). התביעה הוגשה אף נגד נתבעת נוספת היא חברת אינג' מקס לוין בע"מ (להלן - "חברת מקס לוין") שלא צורפה כמשיבה להודעת הערעור שלפנינו.

תחילת הפרשה בשנת 1995 שאז קיבלה חברת מקס לוין על עצמה לבצע עבודות פיתוח שונות בישוב טל אל שבגליל, בפרויקט שהמשיב נתן לו ליווי בנקאי. על פי חוזים שנכרתו בין חברת מקס לוין והמערערת, התחייבה המערערת לספק לאתר הבניה בטון מובא וברזל. כיון שהמערערת קיבלה תשלומים מראש עבור הבטון והברזל שהיה עליה לספק, מסרה המערערת לחברת מקס לוין שתי ערבויות בנקאיות, אותן המחתה חברת מקס לוין למשיב, באשר הוא היה זה ששילם למערערת עבור הבטון והברזל.

בשלב מסוים פנה המשיב לבנק שהוציא את הערבויות הבנקאיות וביקש את פרעונן, ואז נזעקה המבקשת לבית משפט השלום בתל אביב ועתרה לכך שיצווה על המשיב להימנע מלפרוע את הערבויות.

3. בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב, על ידי כב' השופט ע' אזר ז"ל, דחה בית המשפט את תביעת המערערת. בית המשפט התייחס לטענת המערערת, שנטענה בפניו, כי סיפקה את כל כמות הבטון והברזל שהתחייבה לספק, ועל כן לא הייתה עילה למשיב לדרוש את פרעון הערבויות הבנקאיות שהוסבו לו, וכן התייחס לטענת המשיב, כי המערערת לא סיפקה את כל כמות החומרים שהיה עליה לספק לאתר הבניה. את טענותיה בדבר קיום התחייבויותיה בדבר הספקת הבטון והברזל סמכה המערערת, בין היתר, על אישור שהנפיקה חברת מקס לוין, ולפיו אכן סיפקה את כל כמות הברזל והבטון שהתחייבה לספק.

4. תצוין העובדה, כי בעת שהמשיב ביקש את פרעון הערבויות הבנקאיות, לא ביקש המשיב את פרעון מלוא הסכומים שהיו נקובים בערבויות אלא רק את חלקם, ואת הסכום שבו פחתה דרישתו מסכומן הנקוב של הערבויות, הפחית על יסוד אישור של מפקח בניה מטעמו, שחישב את כמויות הבטון והברזל שהמערערת סיפקה לאתר הבניה.

5. בית משפט השלום בתל אביב, כמצוות ההלכה הפסוקה, בחן האם דרישת המשיב לפרעון הערבויות הבנקאיות נגועה במרמה, וכלשונו של בית המשפט, על המערערת היה לשכנע כי "פעולת הבנק בדרישת הערבות הינה בגדר מרמה חמורה, כלומר, על המבקשת לשכנע כי סיפקה את הסחורה ולמרות זאת נדרש מימוש הערבות שפירושו המעשי הוא שלילת תמורת הסחורה מידי המבקשת".

לאחר ששקל טענות הצדדים והראיות שהיו לפניו הגיע בית משפט השלום למסקנה, כי דרישת הפרעון שהגיש המשיב לא הייתה נגועה במרמה, ועוד קבע, כי לא הובאה בפניו ראיה משכנעת לכך שהמערערת סיפקה את כל כמות הבטון שטענה שסיפקה "ולכל היותר יש ספק בנושא זה" (וזאת להבדיל מכמות הבטון שאושרה על ידי המפקח ואשר בגינה הופחת הסכום שהמשיב דרש את פרעונו מתןך הערבויות הבנקאיות). בסיפא לפסק הדין קבע בית המשפט, כי "מקום שהבנק אוחז בערבות אוטונומית, הבאה להבטיח אספקת סחורה, ומקום שיש ספק ממשי לגבי האספקה בפועל, דין הערבות להיות משולמת וממומשת".

עוד הוסיף בית משפט השלום וקבע, כי "תרופתה של המבקשת היא להגיש תביעה נגד הבנק, כדי לקבל מלוא התמורה ויהיה עליה להוכיח כי סיפקה בפועל את כל הסחורות בהתאם לעסקת היסוד וכי הבנק נושא באחריות לתשלום עבורן".

6. המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה עליו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך ערעורה נדחה. בהתייחסו לאישור שנתנה חברת מקס לוין למערערת, כי סיפקה את מלוא כמות הסחורה שהתחייבה לספק, קבע בית המשפט המחוזי כי "קיים ספק רב באשר לתום ליבה של [חברת מקס לוין] במתן האישור הנזכר", ועוד קבע, כי המערערת לא השכילה להצביע על תרמית שתצדיק מניעת מימוש הערבויות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי "כמובן שדחיית תביעתה של המערערת, שמטרתה הייתה למנוע מימוש הערבויות, אינה מונעת ממנה להגיש תביעה כספית נגד המשיבים, להחזרת הסכומים המגיעים לה, לטענתה".

7. משלא עלה בידי המערערת לקבל הסעד לו עתרה, היינו מניעת פרעון הערבויות הבנקאיות, עמדה והגישה תביעתה לבית משפט השלום בעכו. בתביעתה שבה המערערת וטענה, כי סיפקה את מלוא כמויות הברזל והבטון שהיה עליה לספק, ומכיוון שהסכמי האספקה בוצעו בפועל "לא הייתה לבנק טפחות כל זכות לדרוש את מימוש הערבויות שניתנו להבטחת ביצועם".

8. בכתב ההגנה שהגיש המשיב לבית המשפט קמא הכחיש המשיב את תביעת המערערת, ובסעיף 6 לכתב ההגנה טען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין, ולטענת ב"כ המשיב, מעשה בית הדין בעניין שלפנינו חל על תביעת המערערת בשני היבטיו, הן השתק העילה והן השתק פלוגתא.

9. בית המשפט קמא דן אפוא תחילה בטענתו המקדמית האמורה של המשיב, ומצא לקבלה, וכפועל יוצא מכך דחה את תביעת המערערת על הסף.

מכאן הערעור שלפנינו.

10. כמו בית המשפט קמא אף אני קראתי את תביעת המערערת, ויותר מפעם אחת, ומקובל עלי שהתביעה למעשה חוזרת על התביעה שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב. לאורך סעיפיה הרבים של התביעה (וריבוי הסעיפים מלמד שהכמות אינה עושה איכות), שבה המערערת וטוענת כי סיפקה לאתר הבניה את כל חומרי הבטון והברזל שהתחייבה לספק, וכי המשיב נהג עמה שלא כדין ובחוסר תום לב כאשר דרש פרעון הערבויות הבנקאיות והתעשר על חשבונה שלא כדין. דא עקא, שכבר נקבע, הן בבית המשפט השלום בתל אביב והן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי דרישת הפרעון נעשתה כדין, שהרי הערבויות היו ערבויות בנקאיות אוטונומיות, היינו ערבויות בנקאיות המנותקות מעסקת היסוד, והמערערת לא הוכיחה כי התקיים חריג המרמה שבעטיו ניתן לחסום דרישת פרעון של ערבות בנקאית אוטונומית.

מקובל עלי, כי במקום לחזור על טענותיה, בנוגע לדרישת הפרעון של הערבויות הבנקאיות וחוסר תום הלב שלטענתה היה היה כרוך בכך, היה על המערערת לבסס את עילת התביעה על עסקת היסוד, ועילה שכזאת לא השכילה המערערת להציג בכתב התביעה. נזכור, כי לטענת המערערת כל החומרים שהתחייבה לספק לאתר הבניה סופקו על ידה, ועל כן ברור כי לטענתה, פרעון הערבויות הבנקאיות נטל ממנה את התמורה שהייתה זכאית לקבל עבור החומרים שסיפקה. על כן, במסגרת תביעתה, היה על המערערת להראות, למשל, מה היו החומרים שהוזמנו ממנה לסוגיהם, מה היו הכמויות שהוזמנו, מה מהחומרים שהוזמנו סופק על ידה, מה היה המחיר שזכאית הייתה לקבל עבור הסחורה שסיפקה, מה היותה התמורה שקיבלה בפועל, מה הייתה התמורה שניטלה ממנה עקב פרעון הערבויות הבנקאיות ומה יתרת החוב, וכמובן, היה על המערערת לתמוך תביעתה במסמכים מתאימים ובבוא היום להוכיח טענותיה. כזאת לא מצאתי בכתב התביעה.

על כן, מסכים אני עם החלטת בית המשפט קמא, כי דין התביעה, כפי שהוגשה, להידחות מחמת מעשה בית דין.

11. עם זאת, קודם שתנעל הדלת בפני המערערת, היה על בית המשפט קמא להתייחס להלכה הפסוקה, כי מקום בו בעל דין הגיש כתב טענות לקוי, יש לאפשר לו לתקנו לפני סילוקו על הסף, ולנסות להצילו מגזירת הסילוק על הסף. מתוך שלל פסקי הדין שקבעו הלכה זו אביא שניים כדוגמה: