פסק-דין בתיק ע42/10

מסגרת ההליך

1. ביום 26 במרץ 2008 נגדע פתיל חייו של רב"ט יניב פוזואריק ז"ל. יום קודם לכן נפגע יניב ז"ל מירייה, שנורתה על-ידי חברו ליחידה, רב"ט דן ולטוצ'אנו, בחדרם שבמוצב XXX. הירי התרחש בעת שרב"ט ולטוצ'אנו ניקה את כלי נשקו. חייו של יניב ז"ל נקטעו ועימם ניטלה שמחת החיים מבני משפחתו. החברה איבדה עלם חמודות, שחייו היו לפניו. האירוע המחריד הוליך לנקיטת הליכים משפטיים כלפי רב"ט ולטוצ'אנו. הוגש בעניינו כתב אישום לבית הדין הצבאי המחוזי מחוז שיפוטי הצפון. יוחסה לו עברת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאחר שמיעת ראיות, הורשע המערער בעברת ההריגה בפסק דין מבואר ומנומק, והוטלו עליו שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עברה, שעניינה הריגה או גרימת מוות ברשלנות והורדה לדרגת טוראי. ערעור ההגנה מופנה כנגד הכרעת הדין, ולחילופין באשר למידת העונש. ערעור התביעה מופנה כנגד קולת עונש המאסר בפועל.

2. בפני בית הדין קמא טענה ההגנה, כי המערער "התרשל" ולא למעלה מכך; וכי נותק הקשר הסיבתי בין מעשיו לבין התוצאה הקטלנית. נטען, שאת התוצאה הנוראה יש לייחס למחדליהם של מפקדי המערער, אשר חטאו בשלושה: ראשית, באי-הטמעת כללי הזהירות והבטיחות בנשק. שנית, בכך שהתירו את ניקוי כלי הנשק בחדרי המגורים, ולא הקפידו ביישומן של ההוראות בהקשר זה. שלישית, באי-נתינת הדעת לכך שהמערער הוא "חייל בעייתי", שלחובתו "עבר משמעתי", שלגביו התחייבה "הקפדה יתרה". עוד טענה ההגנה בפני בית הדין קמא להעדר התקיימות היסוד הנפשי לעברה. לפיכך, כך נטען, אין ניתן להרשיע את המערער בהריגה, אלא לכל היותר בעברה של גרימת מוות ברשלנות.

3. בית הדין המחוזי דחה את טענות ההגנה. נקבע, כי הגם שהמפקדים התרשלו "באופן חמור" באשר לכללי הבטיחות, אין באותה התרשלות כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של המערער למותו של יניב ז"ל. נקבע, אפוא, כי היסוד העובדתי לעברה הוכח "והתביעה אף הצליחה להוכיח כי התנהגות הנאשם היוותה סיבה בלעדיה אין למותו של המנוח". באשר ליסוד הנפשי של המערער, נקבע כי התנהגותו "מקיימת באופן ברור את היסוד הנפשי של עברת ההריגה, לפי החלופה הקבועה בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין, שעניינה קלות דעת".

4. ערעור ההגנה נשען בעיקרו על הטענה, שלפיה לא התקיים בענייננו היסוד הנפשי המקים עברת הריגה, אלא לכל היותר עברה של גרימת מוות ברשלנות, וכי מתחייבת "ירידת מדרגה" נוכח התרשלות מפקדיו של המערער, שתרמו להיווצרות "הסיטואציה המסוכנת". לחלופין נטען, כי בנסיבות העניין ראוי להקל במידת העונש. מנגד, התביעה סבורה, כי בעונש מצויה הקלה יתרה ובערעורה היא עותרת להחמרה משמעותית במידתו.

לב התשתית הראייתית וממצאי הערכאה הראשונה

5. בפני הערכאה קמא לא הייתה מחלוקת באשר ליסוד העובדתי של עברת ההריגה. עמדת התביעה הושתתה על גרסת המערער באמרותיו במצ"ח, אשר התקבלו כראייה "בהסכמת" ההגנה. העובדות שעמדו ביסוד ההרשעה בעברת הריגה צוינו בתמצית בגזר הדין של הערכאה הנכבדה קמא, בזו הלשון:

"ביום האירוע, שהתרחש בחדר המגורים של הנאשם והמנוח במוצב XXX, ניקה הנאשם את נשקו האישי מסוג רוס"ק M-16 כשהוא ישוב על מיטה ומולו ישבו על מיטה אחרת סמל מאי מורן והמנוח. לאחר שהנאשם פירק וניקה את נשקו, הוא הרכיב אותו, פרק אותו בתוך החדר והכניס מחסנית כדורים לבית המחסנית של הנשק. בהמשך, הנאשם הבחין בלכלוך בידית הדריכה של הנשק, ובעוד הנשק מונח על המיטה, משך את הידית כשהנשק טעון במחסנית וניקה את הידית. לאחר מכן, הנאשם שחרר את ידית הדריכה ובכך נגרף כדור אל מכלול הנשק. בשלב זה, הנאשם הבחין בלכלוך נוסף על ידית הדריכה. הוא נטל את הנשק לידיו, הוציא את המחסנית מהנשק, ולאחר שניקה את הלכלוך, פתח את נצרת הנשק ולחץ על ההדק, וזאת מבלי שבדק את בית הבליעה של הנשק ומבלי שבדק להיכן הוא מכוון. כתוצאה ממעשיו אלו של הנאשם, נורה מהנשק קליע אשר פגע בפניו ובצווארו של המנוח ופצע אותו אנושות. למחרת נפטר המנוח מפצעיו".

6. המערער בחר שלא להעיד בפני בית הדין קמא. על כן, למד בית הדין המחוזי על הלך הרוח של המערער במהלך האירוע מאמרותיו בחקירת מצ"ח, אשר כאמור התקבלו כראייה ללא כל הסתייגות. בית הדין קמא עמד על השתלשלות גרסתו של המערער והתמקד בסדר הפעולות שנקט בעת ניקוי הנשק, שהביאו לירי. לבסוף הגיע בית הדין קמא למסקנה כי הוכח היסוד הנפשי שעניינו קלות דעת, הנדרש לעברת ההריגה. זאת, תוך הפנייה לחזקת מודעות כללית, שלפיה מאחר שכלי ירייה הוא מעצם טיבו וטבעו כלי מסוכן, הרי שאין צורך בידיעה מוקדמת כי הכלי טעון ומוכן לירי, שכן כלי נשק לעולם נחשב מוכן לירי. על-כן כל אדם בר-דעת מוחזק כמי שמודע לטיבו זה. לכך הצטרפו הנסיבות הקונקרטיות, אשר נלמדו מחומר הראיות. נוכח כל אלה הגיע בית הדין קמא למסקנתו המסכמת, שלפיה: "חומר הראיות שהובא בפנינו מלמד בבירור על הסיכון הבלתי סביר שנטל הנאשם שעה שדרך את נשקו האישי ולאחר מכן נקר כשהקנה היה מופנה לעבר המנוח", וכי:

"אין בליבנו ספק, כי הנאשם לא היה אדיש לאפשרות מותו של המנוח. אין גם ספק, כי הנאשם הביע צער אמיתי ועמוק על מותו של המנוח. יחד עם זאת, הנאשם היה מודע לעובדה כי בידו כלי מסוכן שנועד להרוג, וכאשר הפעיל את הנשק כמתואר לעיל, הוא נטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת מותו של המנוח, תוך תקווה להצליח למנוע תוצאה טרגית זו..." (פסקה 76 לפסק-הדין של בית הדין המחוזי).

7. בפסק דינו סקר בית הדין המחוזי את העדויות שבאו לפניו באשר להתנהגות המפקדים והטמעת נהלי הבטיחות בנשק. בית הדין קמא קבע ממצאי עובדה בעניין זה על סמך שורה ארוכה של עדויות, ובהן: סרן עידו הורוביץ, שהיה בעת האירוע מפקד הפלוגה בה שירתו המנוח והמערער; סגן ליאור לוין, מפקד המחלקה ומפקדם הישיר של המנוח ושל המערער, שנכח בקרבת מקום בעת האירוע; סמל מאי מורן, שנכח בחדר בשעת האירוע; רב"ט אלישע פודרבייטל ששירת עם המערער באותה פלוגה; וסמ"ר חיים ואקנין, ששירת יחד עם המערער עוד בתקופת הטירונות. עוד הוגשו לפני בית הדין קמא אמרתו של סרן גלסמן עטר במצ"ח, הקב"ן שבדק את המערער לאחר התרחשות האירוע; "נוהל 112" המגדיר את "סוגי האוכלוסיות" הרשאיות לנוע עם נשק אישי במצב יסוד "הכנס" "ואת אופן הכשרתם והעברתם למצב זה"; המבחן שעבר המערער לצורך הסמכתו ל"נוהל 112"; הוראות מבק"א יבשה בנושא תפעול ואחזקת נשק אישי; וכן דו"חות, שרטוטים וצילומים שנערכו במצ"ח לאחר ביקורם במקום האירוע.

במסגרת סקירת עדויות אלה עמדה הערכאה הנכבדה קמא על מידת אחריותם של מפקדי המערער ועל מידת הקפדתם בהטמעת כללי זהירות ובטיחות בנשק לחיילים. כך, בחנה הערכאה קמא את מהותו של "נוהל 112" ואופן העברתו לחיילים, את תדירות ומיקום פריקת כלי הנשק במוצב ואת הוראות הבטיחות שהועברו לחיילים באשר לניקוי ופריקת כלי הנשק בנוכחות המפקדים. בחינת מכלול העדויות הוליכה את בית הדין קמא לקביעה, כי הגם שמפקדיו של המערער התרשלו "וניכר בבירור כי לא הקפידו על נוהלי הבטיחות בנשק", אין בהתרשלותם כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הירי שביצע המערער לבין התוצאה הקטלנית.

עיקרי ערעור ההגנה

8. ההגנה ערערה על קביעת בית הדין קמא באשר להתקיימות היסוד הנפשי של קלות דעת באשר ל"תוצאות המעשה". לתפיסתה, שגה בית הדין קמא כאשר נזקק לחזקת המודעות ולחזקת הצפיות בהכרעת דינו, שעה שהיו לפניו ראיות מהן עולה, שהמערער לא היה ער לכך שמכלול פעולותיו יביא לתוצאה הטראגית. מקבץ הראיות שהובאו בפני בית הדין קמא מלמד, לטענת ההגנה, על הפרכת חזקת המודעות והצפיות. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי המערער היה קל דעת ביחס לאפשרות התרחשות התוצאה. בעניין זה הוסיפה ההגנה וציינה, כי העובדה שהמערער בחר שלא להעיד בפני בית הדין קמא, אינה גורעת מהמסקנה העולה "ממכלול הנסיבות והראיות באורח כה ברור", שלפיהן הוא "לא צפה בפועל את אפשרות התרחשותה של התוצאה הטראגית".

עוד טענה ההגנה בערעורה, כי התרשלות המפקדים בהקפדה בקיום הפקודות והטמעתן השפיעו על מודעות המערער לסיכון הנשקף ממעשיו. ההגנה הביעה פליאה וביקורת על כך, שהמפקדים הועמדו לדין משמעתי בלבד. נטען, כי נוכח רשלנות המפקדים באי-הטמעת הוראות הבטיחות והזהירות בנשק, מטעמים של צדק והגינות, ראוי להביא לביטול הרשעת המערער בעברת הריגה, ולהמירה בהרשעה בעברת המתה נמוכה יותר במדרג החומרה - גרימת מוות ברשלנות.

לבסוף, ולחילופין, עתרה ההגנה להקלה בעונשו של המערער, מהטעם שאין המדובר במשחק בנשק, אלא בירייה שהתרחשה עת טיפל המערער בכלי נשקו. אף העובדה שלא מוצה הדין עם מפקדיו של המערער, מוליכה להשקפת ההגנה, להקלה במידת העונש. לבסוף, פרשה ההגנה את נסיבותיו האישיות של המערער, שאובחן כסובל מהפרעה פוסט-טראומטית, כשיקול המצדיק הקלה במידת עונשו, תוך הפנייה לראיות נוספות שהוגשו בערעור בהיבט זה (סע/2, סע/3).

עיקרי ערעור התביעה

9. התביעה עתרה בערעורה להחמרה ניכרת במידת המאסר בפועל. ראשית, תמכה התביעה את טיעוניה בכך, שהמערער הורשע באחת מן העברות החמורות שבספר החוקים. נטען, כי ראוי שנקודת המוצא לבחינת העונש תהא תקרת העונש אשר קבע המחוקק. עוד טענה התביעה לשיקולי חומרה בעניינו של המערער, שהפר באופן בוטה את יסודות הבטיחות בנשק, כשנע בתחומי המוצב עם כלי נשק במצב "הכנס" בטרם הוכשר לכך, וכאשר ניקה את כלי נשקו בחדר המגורים בניגוד להוראות הבטיחות שהיו ידועות לו היטב. אשר לרשלנות מפקדיו של המערער טענה התביעה, כי אין בה כדי להקהות מחומרת העברה, שכן המערער היה מודע לאיסור הטמון במעשיו ולהוראות הבטיחות המחייבות; היה מודע לכך, שבידו כלי מסוכן שנועד מטיבו להרוג; היה מודע לכך שהמנוח ישב מולו שעה שניקה את כלי הנשק; וכי פעולותיו היו פרי החלטתו ולא פועל יוצא של פקודה שניתנה לו. עוד טענה התביעה אודות חשיבות הרתעת היחיד והרבים, על-מנת לצמצם עברות אלה וכדי להחדיר בתודעת הציבור את הסכנה הרבה הטמונה בשימוש פזיז בנשק. לבסוף, ציינה התביעה לכף חומרה, שהמערער צבר לחובתו בשרות הצבאי גיליון משמעתי עשיר בעברות, וכי לאחר התרחשות האירוע הטראגי שהביא למותו של יניב ז"ל הורשע גם בעברה של שוד ובעברה של קשירת קשר לביצוע פשע.

בחינת הדברים

הדין - היסוד הנפשי של העברה

10. עברת הריגה היא עברה תוצאתית של מחשבה פלילית. סעיף 298 לחוק העונשין קובע את הגדרת עברת ההריגה בזו הלשון:

"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים".

כמובא לעיל, באשר למערער אין חולק בדבר קיומו של היסוד העובדתי לעברה. השאלה הטעונה הכרעה היא באשר להתקיימות היסוד הנפשי. נפנה, אפוא, לבחינת היסוד הנפשי הנדרש בעברת הריגה, הנלמד מההגדרה הכללית שבסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין:

"(א) מחשבה פלילית- מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה: ...