פסק-דין בתיק ע.פ. 870/05

ס. הנשיא השופט ש. ברלינר [אב"ד]:

1.         המערער שירת כשוטר סיור בתחנת זבולון של משטרת ישראל. הוא הועמד לדין יחד עם מתנדב בתחנה, על כך שביום 26.8.01 תקפו שניהם מתלונן, קטין יליד 1985, הלמו באגרופים בראשו ובגבו וגרמו לו חבלה של ממש.

בכתב האישום יוחסה לשני הנאשמים עבירה לפי ס' 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2.         לאחר שמיעת ראיות, זיכה כב' ס. הנשיא מגן את הנאשמים מן המיוחס להם בכתב האישום, לאחר שהגיע למסקנה כי האשמה לא הוכחה כנדרש מעבר לכל ספק סביר.  על כך הוגש ערעור (ע"פ 1601/04). הערעור התקבל ובפסק הדין מיום 17.2.05, הוחלט להרשיע את שני הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום ו"בעקבות זאת" כך נקבע בפסק הדין "יש להחזיר את התיק לערכאה הראשונה כדי שתשמע טיעונים לעונש ותגזור את עונשיהם של הנאשמים".

3.         עם החזרת הדיון לערכאה הראשונה, הורה בית המשפט קמא על הגשת תסקיר של שירות המבחן.

לאחר מכן, הובא התיק בפני כב' השופטת  קנטור אשר שמעה את טענות הצדדים לעונש.

4.         טענות אלה נסבו על שני נושאים: האחד נגע לבקשתו של המערער לבטל את ההרשעה. השני, למידת העונש.

5.         בית המשפט קמא קבע בתחילה (ראה פרוט' הישיבות מיום 12.9.05 עמ' 7, וכן הפרוטוקול מיום 26.9.05, עמ' 9) כי אין לו סמכות לבטל את ההרשעה, שכן זו באה לעולם מפיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו שבע"פ 1601/04 הנ"ל. בישיבה שלאחר מכן הביא המערער עדי אופי לתמיכה בטענותיו וביום 10.10.05 החליטה כב' השופטת קנטור כי אין במקרה דנן הצדקה לבטל את ההרשעה, וזאת מבלי להיכנס לשאלת הסמכות הקשורה לכך. בגזר הדין הוטל על כל אחד מן הנאשמים מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירת אלימות נגד גופו של אדם, וכן הוטל על כל אחד מן הנאשמים קנס בסך 2,500 ש"ח או 25 ימי מאסר תמורתו.

6.         הערעור מעלה שתי טענות: הראשונה היא כי בית המשפט קמא היה מוסמך לבטל את ההרשעה, וכי היה מקום לעשות זאת במסגרת הסמכות הנתונה לו בסעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.  הטענה השניה היא כי העונש שהוטל על המערער חמור יתר על המידה.

7.         ברי, כי אם היתה הערכאה הראשונה מרשיעה את המערער במיוחס לו בכתב האישום, היא גם היתה מוסמכת, אם היתה מוצאת זאת לנכון, לבטל את ההרשעה ולהטיל על המערער צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, הכל כקבוע בסעיף 192א' הנ"ל.

הועלו ספקות אם מוסמכת הערכאה הראשונה לעשות זאת, לאחר שההרשעה יצאה מאת ערכאת הערעור (ראה ת.פ. (תל-אביב) 40387/99 מדינת ישראל נ' שבס, תקדין מחוזי 2005 (1), 4165, בעמ' 4170).  באחד המקרים צירף בית המשפט המחוזי להרשעה ולהחזרת הדיון בערכאה הראשונה הוראה המציינת בפירוש כי הערכאה הראשונה תוכל לשקול פעולה על פי ס' 192א' הנ"ל (ע"פ (חיפה) 2127/02 מדינת ישראל נ' בן דוב, תקדין מחוזי 2003 (2), 1046).

מכל מקום, נראה כי עם החזרת הדיון לערכאה הראשונה, וכל עוד לא הורתה ערכאת הערעור אחרת, צריכה הערכאה הראשונה להמשיך את הדיון בתיק שבפניה החל מאותו השלב שבו הוחזר אליה הדיון על ידי ערכאת הערעור. מדובר במקרה דנן בהחזרת הדיון לאחר הרשעה. לערכאה הראשונה מסורות כל הסמכויות המוקנות לה  בחוק באשר לניהול המשפט ושמיעתו החל מאותו שלב ואילך. סמכות זו כוללת גם את אפשרות ביטולה של ההרשעה כאמור בסעיף 192א' הנ"ל, ולפיכך אין מניעה, כך אני סבור, שהערכאה הראשונה, במקרה המתאים, תבטל את ההרשעה אף אם ניתנה אותה הרשעה על ידי בית המשפט המחוזי, בערעור. רואים לצורך עניין זה את ההרשעה, כאילו ניתנה מלכתחילה על ידי הערכאה הדיונית.

8.         אין הכרח להחליט בשאלה זו, שכן נראית לי עמדת הערכאה הראשונה לפיה לא היה מקום לביטול ההרשעה במקרה דנן, זאת על פי הכללים שנקבעו לעניין זה בפסיקה (ראה ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(3), 337).

אמנם,  לא יכולתי שלא להתרשם מדברי עדי האופי שדיברו בזכותו של המערער, אך אין להפחית בשיקולים האחרים המצדיקים שלא להימנע מן ההרשעה: העבירה נעשתה על ידי שוטרים בעת מילוי תפקידם כלפי קטין, תוך שימוש מופרז בכח וגרימת חבלה חמורה.  לא ניתן לעבור על כך לסדר היום ללא הרשעה (ראה ע"פ (נצרת) 208/96 מדינת ישראל נ' מחמוד סעד, תקדין מחוזי 97(1), 433).

9.         העונש שהוטל בערכאה הראשונה אינו כבד, ומכל מקום אין הוא חורג לחומרה במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

10.        אני מציע כי נדחה את הערעור.

השופט א. שיף