פסק-דין בתיק ע.א. 3333/06

1.         המשיב, רופא שיניים, שאת לימודיו סיים בשנת 1984 ואין לו מומחיות בפריודנטיה או בשיקום הפה, טיפל תקופה ארוכה (משנת 1987 עד ליוני 2001) בשיניו ובפיו של המערער. בתחילת הטיפולים היו כל שיניו של המערער בפיו, ובסופם נותר ללא שיניים, לאחר שהטיפולים השונים וההשתלות נכשלו כולם.

2.         עקב כך תבע המערער מן המשיב פיצויים, בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בחיפה ביום 9.9.2003, ובתביעתו הוא טען כי הטיפול שקיבל מאת המשיב לא עמד ברמת רפואה נדרשת.

3.         כב' השופטת שרון-נתנאל השתכנעה (בין היתר לאור המפורט בחוות דעתו של ד"ר שמואל טאו, מומחה לשיקום הפה) כי הטיפול הרפואי אכן היה רשלני, וכן דחתה את טענת המשיב כאילו יש לייחס למערער אשם תורם. כמו כן קיבלה כב' השופטת שרון-נתנאל באופן חלקי את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב באשר לנזקים שנגרמו לו בתקופה המוקדמת מ-10 שנים לפני יום הגשת התביעה.

4.         כב' השופטת שרון נתנאל  העריכה, על דרך האומדנה, כי כ-30 אחוז מן הנזק למערער נגרם בתקופה שהתיישנה, ואת הפיצויים היא פסקה למערער בגין הטיפולים הרשלניים שקיבל מהמשיב במהלך 10 השנים שלפני הגשת התביעה.

5.         בעוד שהמומחה מטעם המשיב (ד"ר גולדשטיין) העריך כי די בסכום של 19,000 ש"ח לשיקום פיו של המערער עקב הנזקים שנגרמו לו על ידי הטיפולים הרשלניים, העריך המומחה מטעם המערער (ד"ר טאו) את העלות לסך של 494,100 ש"ח, ובכלל זה החלפות עתידיות של  שתלים ו/או תותבות.

6.         כב' השופטת שרון-נתנאל קיבלה את חוות דעתו של מומחה המערער, בהסתייגות אחת. היא סברה כי לאור גילו של המערער (יליד 1949), יש מקום להביא בחשבון רק החלפה אחת ולא שתיים, כפי שאישר המומחה.

            בהתאם לכך, היא העריכה את הנזק שנגרם למערער לסך של 364,100 ש"ח, וציינה כי "יחד עם זאת, יש להתחשב בכך שגם בטיפול ראוי לא היה ניתן להציל את כל השיניים והתובע היה מאבד, ממילא, חלק משיניו, אותו אני מעריכה, על דרך אומדנה [...] בשעור של 25 אחוזים".

            לאור כל האמור, פסקה הערכאה הראשונה למערער פיצויים של 191,153 ש"ח בגין עלות שיקום הפה, ובכלל זה עלות עתידית, ובראש הנזק של כאב וסבל (לרבות עבור 15 אחוזי נכות שנגרמו עקב אובדן השיניים) וכן בהתחשב בכך ש"הטיפולים הנוספים אשר על התובע לעבור בשל רשלנותו של הנתבע הסבו ועוד יסבו לו נזק רב", סך של 100,000 ש"ח.

            סה"כ נפסקו למערער פיצויים בסכום של 291,153 ש"ח למועד מתן פסה"ד (12.3.2006), הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 58,230 ש"ח + מע"מ.

7.         לטענת המערער, יש להגדיל את סכום הפיצויים שנפסק לו. הוא טוען כי לא היה מקום שלא לקחת בחשבון את הנזקים שנגרמו בתקופה הקודמת ל-10 שנים מיום הגשת התביעה; כי אין לדעת איזה נזק נגרם בתקופה שהתיישנה ומהו שיעור הנזק שנגרם לאחר מכן, ולא היה מקום לכן לקזז 30 אחוזים מן הפיצויים.

            עוד נטען כי צריכה הייתה הערכאה הראשונה לפסוק למערער פיצויים בגין עלות הטיפולים בעבר עד למועד מתן פסק הדין; כי ראוי לפצות את המערער עבור שתי החלפות בעתיד ולא עבור אחת; וכן כי הסכום שנפסק בראש הנזק של כאב וסבל "נמוך בצורה משמעותית ומצדיק התערבות של בית משפט נכבד זה".

            מבוקש אפוא כי נתערב בסכום הפיצויים שפסקה הערכאה הראשונה, ונגדיל את הפיצויים.

            לכך מתנגד כמובן המשיב, ולפי עמדתו, הפיצויים שנפסקו הוגנים, הולמים את הנזק שנגרם, ואין הצדקה שערכאת הערעור תתערב בהם.

8.         לא ראינו להתערב בפסק דינה של הערכאה הראשונה אלא בנקודה אחת, בשאלת  התיישנות.

בערכאה הראשונה נקבע כי עד לשנת 2001 לא יכול היה המערער לדעת כי הוא מקבל טיפול בלתי ראוי, ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. עם זאת הוסיף בית המשפט וקבע, בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כי מקום בו חלפו ממועד התרחשותו של הנזק (היום שבו אירע) 10 שנים, נוצר מחסום מפני תביעה לפיצוי בגינו. בית המשפט סבר כי "המעשים והמחדלים הרשלניים, אשר גרמו לתובע נזק" החלו בתקופה שקדמה לשנת 1993 (מועד תחילת מחסום ההתיישנות לפי סעיף 89(2)הואיל והתביעה הוגשה בשנת 2003). עם זאת בית המשפט לא קבע מהו אותו נזק שהתרחש לפני שנת 1993, ועל כן העריך, על דרך האומדנה, כי 30% מהנזק התיישן.

9.         סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע הוראת התיישנות מיוחדת לתביעות בנזיקין אשר הנזק מהווה יסוד מיסודות העילה. על-פי הוראה זו, במקרה שבו קיים פער זמנים בין מועד אירוע הנזק (יום ההתרחשות) לבין מועד גילוי הנזק, יחל מירוץ ההתיישנות במועד הגילוי. עם זאת קובע הסעיף מחסום להגשת תביעה לפיצוי לאחר שחלפו 10 שנים מיום ההתרחשות.

10.        הנטל להוכיח מהו מועד התרחשות הנזק הנטען, לצורך הקמת מחסום ההתיישנות, מוטל על הצד הטוען להתיישנות, ובענייננו - המשיב (ראה ע"א איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, עמ' 172-173 (1989); ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, עמ' 127-128, המפנה לע"א 590/67 קלימן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929 (1968)).

            משקבע בית משפט קמא כי אין בפניו ראיות לקבוע מהם הנזקים שהתרחשו לפני שנת 1993, הואיל ואלו אינם ניתנים להפרדה, משמעות הדבר הינה כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו.

11.        זאת ועוד, בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, שם בית המשפט קץ למחלוקות בעניין היחס שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, וקבע כי הוראות סעיף 8 ולפיהן חל מירוץ ההתיישנות רק ממועד הגילוי בפועל או בכוח, של העובדות המקימות את עילת התביעה, יחולו גם על גילוי יסודות עילת התביעה בנזיקין, לרבות גילוי הקשר הסיבתי בין האירוע לנזק. סעיף 89(2) חל רק לגבי גילוי מאוחר של הנזק, ואינו חל על גילוי מאוחר של שאר היסודות נדרשים כדי להקים עילת תביעה.