פסק-דין בתיק ע.א. 3178/04

השופט שמואל ברלינר:

1.         זהו ערעור על פסק הדין שניתן ביום 9.11.04 בבית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה. אסיף, ת.א. 2965/04), לפיו  חוייב המערער לשלם למשיבים סך של 11,557 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.3.03 וכן אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ש"ח + מע"מ.

2.         בכתב התביעה שהוגש לערכאה הראשונה נטען, כי למכונית המאזדה של המשיב מס' 2 נגרמו נזקים בתאונת דרכים שארעה ביום 7.9.02 בסמוך לשעה 14.30 בעת נסיעה בכביש החוף כאשר מכוניתו של המשיב פגעה בה מאחורנית בסמוך למחלף זכרון יעקב, וכי מכוניתו של המשיב הנושאת מס' רישוי 7019509, ברחה לאחר מכן מן המקום.

3.         המחלוקת נסבה על זיהוי המכונית הפוגעת, ולטענת המשיב הוא זיהה אותה כמכונית סקודה בצבע ירקרק הנושאת את מס' הרישוי האמור לאחר שרדף אחריה והשיג אותה במבואות חיפה. ברכב הסקודה נהג אדם צעיר שהתחמק ממנו כשנכנס לצומת מקסים באור אדום, והוא המשיך לבית החולים בני ציון, כדי להיבדק, הוא ואשתו, על ידי הרופאים, אחרי שרשם את מספר הרישוי של המכונית הפוגעת.

4.         המערער טען כי רכבו הוא מתוצרת לאדה וצבעו אפור; הוא נוסע במכוניתו לחיפה רק לעיתים רחוקות; הוא אינו זוכר איננו יודע אם נסע במכוניתו לחיפה בשבת אך בראש השנה בודאי שלא; הוא לא פגע בשום רכב, והוא לא תבע את מבטחתו בביטוח צד ג' בגין תאונה כלשהי. הרכב כבר אינו ברשותו והועבר לפירוק.

            המערער הסביר בחקירתו הנגדית כי נחקר במשטרה, מכוניתו צולמה ולא היו בה פגיעות והוסיף "לשאלת בית המשפט כשנסעתי לחיפה למה נסעתי, אני אומר שיש לי בחיפה חבר אחד שלא ראיתי אותו כבר הרבה זמן."

5.         לאחר ששמעה את הראיות (שכללו את עדותם של שני הנהגים וכן מוצגים), ושקלה את טענות הצדדים בסיכומיהם, החליטה כב' השופטת אסיף לקבל את התביעה.

            בפסק הדין צויין כי הנטל להוכיח את הנטען בתביעה הוא על התובעים-המערערים.  אשתו של התובע לא העידה, אך "התובע הותיר רושם מהימן מאוד בבית המשפט ואני מאמינה לעדותו", כך נקבע.  כב' השופטת אסיף סקרה את נסיבות הזיהוי, פירטה גם כי בהודעה למשטרה מיום 9.9.02 תוארה המכונית הפוגעת כרכב שצבעו "ירוק אפור"; לקחה בחשבון כי "עדותו של הנתבע, לעומת זאת, לא הותירה רושם מהימן" וכי "השיב לרוב השאלות שנשאל, כי אינו זוכר", כך ש"סוף דבר", נקבע בפסק הדין, "שאני מאמינה לתובע וסבורה שעדותו של התובע בפני, בנוסף לעדותו במשטרה כפי שהוצגה בפניי, ובנוסף לדיווחי המשטרה [...], עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו בהליך אזרחי".

            על יסוד כל זה, ובעיקר האמון בתובע וחוסר האמון בנתבע, התקבלה התביעה.

6.         בדיון בפנינו מיום 21.3.06 הסכימו הצדדים כי תוך 21 יום יוגש לנו תיק חקירת המשטרה באשר לתאונה. כל החומר הזה יעמוד לעיוננו, כך הוסכם, ולאחר מכן תוכל ערכאת הערעור "לפסוק בערעור כפי שיראה לה צודק והוגן לפי כל החומר האמור והחומר הכתוב בפרוטוקול ופסיקתו של בית משפט קמא".

            ביום 21.3.06 ניתנה החלטה כי המשטרה תמציא לעיוננו את תיק החקירה, ולאחר שהוסבה תשומת לבנו לכך שעל אף חלוף הזמן לא התקבל החומר האמור מן המשטרה, ניתנה ביום 25.12.06 החלטה בה התבקשו באי כוח הצדדים "לדאוג לכך שהחומר הזה יומצא לנו תוך 10 ימים, שאם לא כן תינתן החלטה הדוחה את הערעור."

            ביום 8.1.07 הומצא לנו על ידי ב"כ המערער חומר החקירה המשטרתי. אינני בטוח אם זהו כל החומר שנאסף על ידה, אך הוא כולל, מכל מקום, ראיות נוספות שלא עמדו בפני הערכאה הראשונה: העמוד הראשון מהודעת המערער מיום 27.10.02 וכן עותקים פוטוסטטיים בהם נראים המערער ומכוניתו. ב"כ המערער ביקש בהודעה שהגיש ביום 8.1.07 כי ניתן את פסק דיננו על בסיס חומר החקירה המצוי בתיק בית המשפט לרבות חומר החקירה הרצוף להודעתו.

7.         בהודעתו האמורה במשטרה מסביר המערער כי איננו זוכר איפה היה במועד התאונה. הוא הביא את מכוניתו וזו צולמה והסביר כי לא בוצעו בה תיקונים חיצוניים. הוא נשאל לגבי הכנף השמאלית שהוחלפה, אך המסמך שהוגש לנו אינו מראה מה היתה התשובה לשאלה זו. 

8.         אשתו של המשיב מסרה גם היא הודעה במשטרה. היא מתארת בהודעתה כיצד הגיעה מאוחרנית המכונית הפוגעת בצורה פרועה, ומוסרת כי "הרכב שפגע בנו ... אולי מסוג סקודה בצבע ירקרק זית ... בעלי מיד הניע את הרכב והחל בנסיעה אחרי הרכב שפגע בנו  וגם תוך כדי התקשרנו למשטרה. מהמשטרה נמסר לנו שכבר קבלו דיווח על הרכב ממספר רכבים שנפגעו. נסענו בכביש החוף עד לכניסה לחיפה וראינו ליד הכאמל את הרכב ולקחנו את מספרו. אנחנו זיהינו את הרכב לפי הצבע והצורה וגם לפי הנסיעה הפרועה. בצומת מקסים עצרנו ליד הרכב שפגע בנו. הוא עמד בנתיב ימין ... כאשר הנהג הפוגע ראה אותנו הוא פנה שמאלה מנתיב ימני חצה ארבעה  או יותר נתיבים ..." וכו'.

9.         לאחר שעיינתי בחומר המונח בפני ושקלנתיו את טענות הצדדים, נראה לי כי יש לדחות את הערעור.

            בחומר המשטרתי שהוגש אין ביסוס מספיק לחזק את טענות המערער ולהטות את הכף כנגד מסקנת כב' השופטות אסיף עד כי יהיה מוצדק לשלול את מסקנת הערכאה הראשונה, שהיתה מבוססת לא רק על המסמכים ועל הגיונם של הדברים, אלא בעיקר על מידת האמון שהערכאה הדיונית רחשה לעדים שהופיעו בפניה. עדותו של המשיב היתה מהימנה על כב' השופטת אסיף. לא כך גרסת המערער, ובנסיבות אלה, כך נראה לי, יכולה היתה הערכאה הראשונה לקבל את התביעה ולחייב את המשיב בנזק שהוכח כהלכה.

10.        אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות הערכאה הדיונית המבוססות על האמון בעדים אלא במקרים חריגים, ולא כך המקרה בענייננו, שעה שאינני משתכנע כי מסקנת הערכאה הראשונה היא בלתי אפשרית, או מופרכת.

11.        אציע על כן, כי נדחה את הערעור.

שמואל ברלינר, שופט