פסק-דין בתיק ע 92/08

1. המערער הורשע בבית הדין קמא, על פי הודאתו ולאחר שנדחתה טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, בעברות שעניינן הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, ועברות בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כמו כן הורשע המערער בעברה של החזקת סם מסוכן, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. כעולה מפסק דינה של הערכאה קמא, נטל המערער את נשקו, מסוג M-16, של חברו ליחידה, טור' נגוסה, בזמן שזה ישן והנשק היה מונח מתחת למזרן מיטתו, פירק אותו לשניים והוציאו אל מחוץ ליחידה בתוך תיקו האישי. עוד באותו יום שוחח המערער בטלפון עם אזרח ישראלי תושב כפר קאסם ומסר לו כי ברשותו נשק למכירה. השניים נפגשו והמערער העביר לידי אחיו של האזרח את הנשק תמורת 18,000 ש"ח.

2. על המערער הושתו, בדעת רוב השופטים, 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. השופט שבמיעוט סבר שיש להטיל על המערער 7 שנות מאסר לריצוי בפועל, לנוכח חומרת העברות. כן השית בית הדין קמא על המערער 18 חודשי מאסר מותנים למשך שנתיים שלא יעבור עברה של הוצאת נשק מרשות הצבא ו-18 חודשי מאסר מותנים למשך 3 שנים שלא יעבור עברות בנשק. בית הדין קמא השית על המערער גם 6 חודשי מאסר מותנים למשך 3 שנים, שלא יעבור עברה לפי פקודת הסמים המסוכנים.

3. בגזרת עונשו של המערער שקל בית הדין קמא מחד גיסא את חומרת המעשים- "המדובר בחייל שמועל בתפקידו, גונב ומוסר נשק תמורת בצע כסף לגורמים עבריינים, בידיעה שהדבר יכול לגרום נזק רב", ומאידך גיסא את נסיבותיו האישיות של המערער, הודאתו בביצוע העברות, הבעת החרטה ונכונותו לשתף פעולה עם רשויות החקירה. באיזון הנסיבות לחומרה ולקולא ראו רוב שופטי בית הדין קמא, כאמור, להשית על המערער 5 שנות מאסר לריצוי בפועל.

4. המערער השיג באמצעות בא כוחו על חומרת העונש. להשקפתו, הגם שנדחתה טענתו המקדמית להגנה מן הצדק, הרי שבנסיבות העניין היה עליה להשליך על מידת העונש הראוי לו. עניינה של הטענה המקדמית היה הסתייעותה של מצ"ח במערער לביצוע פעולת חקירה, אשר היה בה, להשקפת בא כוחו, כדי לסכנו, על אף שסנגורו של המערער ביקש שלא תיערך כל פעולת חקירה בלי תיאום מראש עמו. לשיטת הסנגור, בית הדין קמא לא ייחס בגזר דינו משקל מספק לנסיבות אלו של שיתוף הפעולה של המערער. כן ביקש ליתן משקל רב יותר לעובדה כי המערער התנדב לשירות בצה"ל, לגילו הצעיר, לכך שהמערער נעדר עבר פלילי, לחרטתו ולצורכי שיקום.

5. התביעה טענה כי אינה חייבת לתאם כל פעולת חקירה עם בא כוחו של המערער. למערער אין זכות מעין זו בדין ואין בבקשה זו של הסנגור כדי לחייב את התביעה לנהוג על פיה. התביעה טענה כי בפועל ערכו של שיתוף הפעולה של המערער לא היה רב. מכל מקום, ציינה התביעה, כי להשקפתה העונש שהוטל על המערער אינו חורג לחומרה בהתחשב בנסיבות העברה החמורות - גנבת נשק והעברתו לידיים עברייניות בעבור בצע כסף.

6. לאחר הדיון בערעור, הודיעו הצדדים כי בעקבות הערות בית-הדין נקשרו ביניהם בהסדר טיעון, שבמסגרתו התבקשנו להעמיד את עונש המאסר בפועל על ארבע שנים וחצי.

7. אנו מאמצים הסכמה זו.

כידוע, ככלל הסדרי טיעון לקיום נועדו (ראו ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (2002)). מצאנו כי הסדר הטיעון המוצע הוא סביר בהיותו מאזן בין השיקולים לחומרה ובין השיקולים לקולא והנסיבות הקונקרטיות הנוגעות בחקירתו של המערער. על כן, אנו פוסקים כי חלף עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת על המערער בבית הדין קמא יושתו עליו, כהסכמת הצדדים, ארבע שנים וחצי מאסר לריצוי בפועל ומניינן מיום מעצרו. יתר רכיבי גזר דינו של בית הדין קמא ייוותרו בעינם.

ניתן היום, ‏י"א בטבת התשס"ט, ‏7 בינואר 2009, בפומבי ובמעמד הצדדים.

         ______________        ______________        ______________

              המשנה לנשיא                         שופט                                 שופט

חתימת המגיה: _________________                      העתק נאמן למקור
                                                                                             רס"ן נילי שרעבי-בלומנטל
תאריך: ______________________                       ק' בית הדין
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: