פסק-דין בתיק ע 80/05

מסגרת הדיון

1. המערער, סא"ל שמעון דבוש, הובא לדין בפני בית הדין המיוחד. יוחסו לו חמישה פרטי אישום, שמהותם הטרדה מינית, לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית). באורח חלופי לפרטי האישום האמורים, יוחסו למערער חמישה פרטי אישום נוספים, שכותרתם התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי). 

באורח מצטבר לפרטי האישום, שעניינם הטרדה מינית, יוחס למערער פרט אישום נוסף (פרט אחד-עשר), שמהותו התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי על כך, שהתנהג באורח שאינו הולם את דרגתו ואת עמדתו בצבא "בכך שעבר את העבירות", שעניינן הטרדה מינית, כאמור. 

לאחר שמיעת ראיות,  הרשיע בית הדין המיוחד את המערער בארבעה פרטי עבירה, שעניינם הטרדה מינית (פרטי האישום הראשון, השלישי, השביעי והתשיעי); ובהתאמה קבע, כי פרטי האישום החלופיים לעבירות אלה "מתבטלים" (פרטי האישום השני, הרביעי, השמיני והעשירי). בשניים מפרטי האישום נקבעה ההרשעה פה-אחד. בשני פרטי האישום האחרים נקבעה ההרשעה, בדעת רוב השופטים.

מפרט אישום אחד (הפרט החמישי), בדעת רוב השופטים, זוכה המערער, מחמת הספק, וכפועל יוצא מכך, זוכה גם מפרט האישום החלופי לו (הפרט הששי).

בית הדין לא נדרש בפסק-דינו לפרט האישום האחד-עשר.

הערכאה קמא השיתה על המערער הורדה בדרגה לדרגת רב-סרן וארבעה חודשי מאסר מותנים למשך שנתיים לבל יעבור עבירה בניגוד לסימן ה', פרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, או בניגוד לחוק למניעת הטרדה מינית. כן חוייב המערער בפיצויים למתלוננת בסך -.3,500ש"ח (שיעור החיוב בפיצויים נקבע לפי דעת רוב השופטים. בעל דעת המיעוט סבר, כי יש להעמיד את שיעור החיוב בפיצויים על סך  של  -.10,000ש"ח).

2. שני ערעורים לפנינו. ההגנה, המערערת על הרשעת המערער, עותרת לזיכויו מכל אשמה, ולחלופין מבקשת כי נקל במידת העונש. מנגד, התביעה מערערת על קולת העונש. יוער, כי תחילה ערערה התביעה גם על כך, שבית הדין המיוחד לא נדרש בהכרעת דינו לפרט האישום האחד-עשר, שככל הנראה נעלם מעיניו; ועתרה, אפוא, להרשעת המערער בעבירה נוספת של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי. ברם, במהלך הדיון, בעקבות הערותינו, הודיע התובע המלומד, בהגינות ראויה, כי התביעה אינה עומדת על ערעורה להרשעתו של המערער בפרט אישום זה  (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון בערעור).

טרם שנידרש לבחינת פסק דינה של הערכאה קמא, ראוי להקדים ולציין, שההליכים בפרשה דנן השתרעו על-פני מספר שנים, שלא כמקובל בערכאות השפיטה הצבאיות. התלונה בעניינו של המערער נמסרה בשלהי חודש דצמבר 1999.          כתב האישום הוגש בחודש ספטמבר 2000. לאחר מכן, לבקשת הצדדים, שהמתינו לפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין אחר, נדחתה שמיעת המשפט למשך שנים אחדות (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בבית הדין המיוחד). לבסוף נפתח המשפט בחודש ספטמבר 2004. ההליכים נסתיימו בגזר-דין בחודש יוני 2005.  הערעורים נשמעו לפנינו ביום 20 במרץ 2006.

נסיבות ההרשעה

3. נסיבות ההרשעה תוארו בגזר-דינה של הערכאה קמא כדלהלן:

א.      הנאשם שירת בתקופה הרלוונטית, בין החודשים אוקטובר - דצמבר 1999, כמד"ר קורס מ"פים/מג"דים. המתלוננת, סמל       ל. מ., שירתה כפקידתו האישית של הנאשם. נוכח דרישות התפקיד, שהו השניים זה במחיצת זו במשך שעות מרובות, הן בבה"ד 11 - בצריפין והן בבה"ד 1.

ב.       במהלך החודשים אוק'-דצמ' 99', בבה"ד 11, בשמונה הזדמנויות שונות, התחכך הנאשם במתלוננת מאחור ואף נצמד אליה מאחור, עת שנהגה להגיש לו קפה במשרדו, תוך שהנאשם התרומם על קצות אצבעותיו, והמתלוננת חשה את תחושת איבר מינו (לעיתים זקוף ולעיתים רפוי) על גבה.

ג.        בנוסף, באחד הימים בחודש אוק'-נוב' 99' עת שהמתלוננת והנאשם שהו יחדיו בגפם ברכבו, בנסיעה בדרך מצריפין לת"א, הניח הנאשם את ידו מעל ברכה השמאלית, החל מניעה לכיוון המפשעה, ושאל את המתלוננת אם היא רגישה כשנוגעים באזור זה בגופה. המתלוננת הורתה לנאשם להפסיק כאשר התקרב לאזור מפשעתה. אז ביקש הנאשם מהמתלוננת לבצע מעשה דומה בירכו שלו; המתלוננת צייתה עד שנצטוותה לעצור את ידה, באזור סמוך למפשעתו. או אז, שאל הנאשם את המתלוננת אם היא רגישה לנגיעות במותן; היא השיבה בחיוב ואז ביקש הנאשם ממנה לדגדגו במותן. היא עשתה כן.

ד.       בחודש דצמ' 99' במשרדו של הנאשם בבה"ד 1, לאחר שהמתלוננת הביאה דבר-מה לנאשם לפי בקשתו, וכשהוא היה בדרכו החוצה והיא עמדה מולו,  שלח הנאשם את ידו לכיוון חזה באורח בו היד הייתה נוגעת בחזה אלמלא תזוזתה - המתלוננת הניעה את גופה, כך שהיא הרחיקה את חזה מידו, ואז המגע של ידו של הנאשם הייתה בנקודה בגופה, הנמוכה מצווארה בכ- 3 עד 4 ס"מ.

ה.      זאת ועוד, בלילה שבין ה-27' וה- 28' בדצמבר 1999, סמוך לשעה 03:00 לפנות בוקר, כאשר המתלוננת והנאשם שהו לבד במשרדו בבה"ד 1, הניח הנאשם את ידו על שפתיה, הורה לה לפתוח פיה ואח"כ החדיר אצבעו לפיה וסובבה למשך מספר שניות על-גבי לשונה."

למען שלמות התמונה נציין, כי כנזכר בפתח הדברים, המערער זוכה, בדעת רוב השופטים, מאחד מפרטי האישום (הפרט החמישי), שבו נטען כלפיו, שבמהלך נסיעה ברכבו הצבאי, כאשר ישבה המתלוננת במושב האחורי (וחיילת נוספת במושב הקדמי הסמוך למושב הנהג) הושיט המערער את ידו לאחור, על-מנת לחפש אחר הפח, כביכול, ונגע בקרסולה של המתלוננת. בית הדין מצא, כי "התעורר ספק סביר בשאלה, אם המגע האמור היה כזה, אשר בוצע ביודעין ומתוך מגע מיני".

קווי הטיעון של ההגנה בפני הערכאה הראשונה

4. כדרכם של אישומים, המייחסים עבירות מין, אף בעניין דנן, ניצבו בפני בית הדין המיוחד גרסתה המפלילה של המתלוננת מכאן, ועדותו המכחישה של המערער מכאן.