פסק-דין בתיק ע 75/05

כללי

1. פה אחד החלטנו לקבל את ערעור ההגנה ולזכות את המערער, מחמת הספק, משלוש העבירות שבהן הורשע.

2. המערער, טור' אילן וובשת, הורשע בבית הדין קמא, בדעת רוב, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, שעניינן: הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, בגין כך שבתאריך 19.1.05 החביא את כלי נשקו האישי, מסוג 16-M (להלן: הנשק), בקבוצת שיחים ביחידתו ודיווח למפקדיו כי נגנב, וזאת במטרה למכרו בעתיד (פרט האישום הראשון); הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בגין כך שבכדי לחפות על מעשיו הפליליים הוא ביקש מחברו ליחידה, טור' אנטולי פרולוב  (להלן: אנטולי), למסור דבר שקר בכל חקירה עתידית, דהיינו כי כביכול הם שהו יחדיו בחדר האוכל, באותו ערב, בתאריך 19.1.05 (פרט האישום השני); והטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין, בגין כך שבתאריך 26.1.05, בבסיס מצ"ח באר-שבע, במהלך עימות שנערך בין המערער לבין אנטולי (להלן: העימות), בתגובה לגרסת אנטולי ולאחר ששאל אותו "למה אמרת את זה", הוסיף המערער "אתה תשלם על זה" (פרט אישום שלישי).

שופט המיעוט סבר כי היה מקום לזכות את המערער, מחמת הספק, מהעבירות שבפרטי האישום הראשון והשני,  ולהרשיעו אך בעבירה שבפרט האישום השלישי.

בית הדין המחוזי השית על המערער, ברוב דעות, ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו (אחד השופטים הציע להטיל על המערער שישה חודשי מאסר לריצוי בפועל), וכן עונש מאסר מותנה.  

3. עיקר ערעור ההגנה כוון כנגד הרשעת המערער; ולחלופין הופנה הערעור כנגד חומרת העונש. התביעה מצידה ערערה על קולת העונש.

4. הרשעתו של המערער בעבירה העיקרית של הוצאת נשק מרשות הצבא, נסמכת על הודאתו בפני שני מדובבים, סוכני מצ"ח חשאיים, ס"ח 024 וס"ח 063 (להלן: הסוכנים או המדובבים), בתא המעצר שבו הוחזק (להלן: ההודאה), וכן על  ראיות נסיבתיות, ובמיוחד על העובדה כי המערער מצא את הנשק בארונו של חברו לחדר ביחידה, בשם עידן, כיומיים לאחר שדיווח על אובדנו, וזאת על-פי "תחושת בטן" לטענת המערער.

הרשעתו של המערער בעבירה של הדחה בחקירה מתבססת בעיקר על עדותו של אנטולי; ואילו ההרשעה בעבירה של הטרדת עד נסמכת על התבטאויותיו של המערער במהלך העימות, ובמיוחד על כך שאמר לאנטולי כי "ישלם על זה" - התבטאות שאינה מוכחשת. 

5. בטרם ננמק את מסקנתנו כי יש לזכות את המערער משלוש העבירות, מחמת הספק כאמור, נסקור להלן את עמדותיהם של שופטי הרוב ושל שופט המיעוט בבית הדין המחוזי, וכן את טענות המערער בערעור ואת עמדת התביעה.

הכרעת בית הדין המחוזי

6. בא-כוחו המלומד של המערער לא התנגד לקבילות ההודאה - על אף טענותיו של המערער כי הפחד אשר נטעו הסוכנים בליבו הוא שגרם לו להודות באוזניהם הודאת שווא - והתמקד בטענות כנגד משקלה של ההודאה וכנגד אמיתותה.  

7. לעניין משקלה הפנימי של ההודאה, נחלקו דעות השופטים.

שופטי הרוב היו בדעה כי יש ליתן להודאה "משקל משמעותי". הם סברו כי המערער לא היה "מפוחד בתא", אלא דווקא "מהוסס וזהיר עד אשר בחר לפתוח את סגור ליבו בפני מי שחשב כי הוא עצור כמותו". לגישתם, התנהגות המערער בתא המעצר הינה הגיונית, באשר בעת מצוקתו הוא נזקק ל"אוזן קשבת", אותה מצא בדמות המדובבים.

שופטי הרוב היו בדעה כי קיים "דבר-מה-נוסף" (להלן גם: דבר-מה) להודאה. השופטים מצאו חיזוק ואימות להודאה בקיומן של ראיות חיצוניות אחדות, ובהן אופן מציאת הנשק. שופטי הרוב זקפו לחובת המערער את הסברו, לפיו ידע לגשת דווקא לארונו של עידן על-פי "תחושת הבטן" שלו: "הנאשם ידע לפנות לארון של עידן שכן שם הניח את הנשק. הסבר אחר לפעולה זו של הנאשם אינו סביר או הגיוני ולא מתיישב עם ניסיון החיים".

חיזוק נוסף לאמיתות ההודאה נמצא, לטעמם, בתוכן השיחה של המערער עם אחיו ראובן (ס/6), אשר הוקלטה ללא ידיעת המערער. מתמליל השיחה עולה כי המערער לא סיפר מיוזמתו לאחיו כי מסר הודאת שווא. יתר על כן,  שופטי הרוב ציינו, כי רק בחלוף ארבעה ימים מיום ההודאה, בחקירת המערער מיום 30.1.05 (ת/6), מסר המערער בפני קצין מצ"ח שחקר אותו, את טענתו בדבר ההודאה השקרית. לעניין אי-בדיקת הטענה על-ידי החוקרים, סברו השופטים, כי "אין מדובר בהימנעות מכוונת מלברר עובדות במהלך החקירה, כי אם בכשל לוגי של החוקר... אין מדובר בקונספירציה של חוקרי מצ"ח ב"ש בצוותא חדא עם מצ"ח ימל"ם".

שופטי הרוב הוסיפו כי "...מאחר שאין מחלוקת ממשית לגבי אופן ההתנהלות בתא, כמו גם לגבי התכנים שהוחלפו בין השלושה, אזי העדר הקלטה לדעת רוב השופטים אין בו כדי לפגוע במשקל ההודאה, הגם שמובן כי מן הראוי היה שפעולת המדובבים היתה מוקלטת, כדבר שבשגרה".

כמו-כן, שופטי הרוב סברו כי במקרה דנן הופרכה "טענת האליבי" של המערער. המערער טען כי לא יכול היה להעלים את הנשק, כיוון שבפרק הזמן הרלוונטי הוא שהה בחברת אנטולי, בחדר האוכל ביחידה. שופטי הרוב נתנו אמון בעדותו של אנטולי, שלפיה הוא לא שהה באותו הזמן בחברת המערער, והטעימו כי "למעשה אנטולי נעדר אינטרס כלשהו להפליל את הנאשם"; זאת, חרף סתירות שהתגלו בעדותו, אותן שייכו ל"בלבול וחוסר ריכוז אשר אחזו בעד" וכן לידיעתו הדלה בשפה העברית. עוד ציינו שופטי הרוב, כחיזוק למהימנותו של אנטולי, כי המערער אינו מכחיש את טענתו של אנטולי לפיה אמר לו כי "ישלם" על גרסתו. שופטי הרוב, אשר מצאו "להעדיף את דבריו של אנטולי על פני דברי הנאשם", הוסיפו כי "יוצא איפוא, כי הנאשם שיקר בעת שמסר, כי שהה בחדר האוכל", וכן כי "משנדחתה טענת האליבי של הנאשם, הרי מעבר לכוחה הראייתי המשמעותי, הרי שהיא מלמדת אף על קיומו של מבחן ההזדמנות לנאשם לבצע את העבירה, שעה שאיש אינו מבחין בו".

כמו-כן, סברו שופטי הרוב כי התבטאותו של המערער, מייד לאחר מציאת הנשק, כי הוא מקווה שלא יחשדו בו (בשל נסיבות מציאת הנשק), מהווה "ראשית הודיה", באשר "ביטוי זה מבטא תחושת אשם שקונן בנאשם וחשש מפני תפיסתו בכף".

יתר על כן, ובשים לב לאימוצה הכמעט מלא של גרסת אנטולי, קבעו שופטי הרוב כי יש להרשיע את המערער גם בעבירה של הדחה בחקירה שבפרט האישום השני.