פסק-דין בתיק ע 41/02

   ערעור על פסק-דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל שניתן בתיק מט/25/00 (סא"ל משה ינון - אב"ד; רס"ן יאיר טל - שופט; רס"ן רבקה שפרינגר - שופטת) ביום 18/2/2002. הערעור (חומרת העונש) התקבל.

פ ס ק  -  ד י ן

1. המערער, רב"ט ארז בוטביקה, הורשע בבית הדין המחוזי מ"ש מטכ"ל בעבירה, שמהותה אלימות כלפי מפקד לפי סעיף 59 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו- 1955. הוטלו עליו חודשיים וחצי מאסר לריצוי בפועל  בדרך של עבודה צבאית ומאסר מותנה. הערעור מופנה כלפי מידת עונש המאסר בפועל לריצוי בעבודה צבאית. 

2. הנסיבות נשוא ההרשעה באו לידי ביטוי בפסק דינו של בית הדין המחוזי, כדלהלן:

"... ביום 24 נובמבר 99 הגיע הנאשם ביחד עם אמו למשרדי ברה"ן... וביקש להשתחרר מהצבא באופן מיידי. הקב"ניות, סרן ברק.. ואע"צ .... לביא, שבדקו את הנאשם, הודיעו לו כי אין ... הצדקה לשחרורו המיידי... וכי באפשרותו לפנות לגורמי הת"ש ביחידתו לצורך קבלת סיוע. הנאשם החל להתווכח ולהרים את טון הדיבור והוא נתבקש ע"י סרן ברק להמתין מחוץ לחדר ולהירגע. משחזר הנאשם, וסרן ברק שבה ומסרה לו את עמדתה, הרים הנאשם בצידו האחד שולחן משרדי שהיה במקום, ודחף אותו לעבר סרן ברק ואע"צ לביא. הנאשם חזר על פעולה זו פעמיים נוספות ברצף. כתוצאה מפעולותיו של הנאשם, התרחקו סרן ברק ואע"צ לביא לכוון הקיר, ובשלב מסוים, פנתה אע"צ לביא לכיוון היציאה מהחדר כשהיא מושכת אחריה את סרן ברק. בנוסף לאלימות שנקט, קילל הנאשם במהלך האירוע את שתי הקב"ניות. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נפגעה סרן ברק בירכה. אמנם לא נמצאו סימני פגיעה חריפה או פצע חודר, אולם היא חשה בכאבים בעקבות הפגיעה."

3. בית הדין המחוזי עמד על היבטי החומרה הניכרים לעין, ובראשם ההתנהגות האלימה כלפי מפקד, שהוא  קצין בתחום בריאות הנפש. לבד מההיבטים הכלליים של הפגיעה במשמעת הצבאית, נדרשת הגנה מיוחדת על העוסקים בתחום בריאות הנפש, שמטבע הדברים מתמודדים עם אוכלוסייה מיוחדת. זאת, הן למען ביטחונם והן על-מנת להבטיח כי יוכלו למלא תפקידם ללא מורא.

מנגד, ניתן משקל מהותי להיבט השיקומי. גזר הדין בעניינו של המערער ניתן למעלה משנתיים לאחר האירוע. מחד גיסא, להתמשכות ההליכים גרידא לא ניתן משקל לקולא. זאת, לפי שזו נבעה, בעיקרה, מאי-התייצבות המערער למשפטו. מאידך גיסא, הסתבר, שכשבועיים לאחר האירוע נשוא ההרשעה פוטר המערער מצה"ל בפרופיל 21, על רקע נפשי, ומאז פנה המערער למסלול השיקום. בימים אלה מצוי המערער על סף סיום שנתו השנייה במכינה קדם אקדמית. היבט זה היווה את הטעם המרכזי להחלטת בית הדין קמא להשית על המערער עונש מאסר שירוצה בעבודה צבאית "שכן אלמלא הסיכוי לשיקומו של הנאשם, היינו מטילים עליו עונש מאסר בפועל לריצוי בפועל בדרך כליאה ממשית."

4. הסניגורית המלומדת, סרן גולדשמידט, מיקדה טיעונה בערעור בהיבטים הבאים:

ראשית, הופנינו לפסקה הבאה בגזר הדין של בית הדין המחוזי:

"החלטנו להיעתר לבקשה לדחות את ריצוי העונש. עם זאת, היות והמדובר בדחייה ארוכה מאד, החלטנו לאזן זאת ע"י הארכת תקופת עונש המאסר."

טענת ההגנה היא, כי קביעה זו אינה יכולה לעמוד וכי היא מבטאת שיקול בלתי ראוי שנשקל על-ידי בית הדין המחוזי.

שנית, נטען כי לא ניתן המשקל הראוי לכך שבמועד האירוע היה המערער במצב נפשי קשה, שבא לידי ביטוי, בסופו של דבר, בפרופיל 21, שנקבע לו, בסמוך לאחר מכן.

שלישית, הנסיבות האישיות הקשות מבית, שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בכך שאביו של המערער נקט אלימות כלפי האם, והמערער ניצב מולו על-מנת לגונן על אמו.

5. לעומתה, התובעת המלומדת, רס"ן אגוז, עמדה על הנסיבות החמורות של האירוע, אשר חייבו, על פני הדברים, הטלת עונש כליאה. נטען, כי אף אם תאמר, שמצוי קושי באחד מנימוקי גזר הדין - אין בכך כדי לגרוע מכך, שהתוצאה העונשית שהוטלה היא מידתית וראויה. זאת, בשים לב להיבטי ההרתעה האישית והכללית. 

6. בבואנו להכריע בערעור, ראשית דבר, נאמר שמקובלת עלינו קביעת בית הדין המחוזי, כי ביסודו של דבר, ראוי היה המערער לשבת מאחורי סורג ובריח. צרכי ההלימה מוליכים לכך. הדעת אינה סובלת, כי חייל ירהיב עוז לנקוט אלימות, כלפי קצין בריאות נפש, כאשר זה אינו ממלא אחר ציפיותיו.  

אלא, שהערכאה קמא  התרשמה לקיומן של נסיבות מיוחדות, המצדיקות ליתן משקל מיוחד להיבט השיקומי. מכאן הקביעה כי עונש המאסר בפועל ירוצה בעבודה צבאית.  עם קביעה זו השלימה גם התביעה הצבאית.

השאלה הטעונה הכרעה בערעור זה היא, כמובא בפתח הדברים, מידת עונש המאסר בעבודה צבאית. ייאמר מיד, כי הנמקת בית הדין המחוזי להחמרה במידת עונש המאסר בפועל, בשל ההיעתרות לבקשה לדחיית מועד ריצוי העונש (בכארבעה וחצי חודשים) - מעוררת קושי, הן בהיבט המשפטי-עקרוני והן בהיבט הקונקרטי.

בהיבט העקרוני מתקשים אנו לראות בדחיית ריצוי העונש כהנמקה ראויה להחמרת מידתו. הואיל ובית הדין קמא לא פרש את משנתו בהיבט זה, והצדדים לא הניחו לפנינו אסמכתאות בדבר - נסתפק בציון ההערה, שביסודו של דבר  שיקולי הענישה  לחוד; ושאלת מועד ריצוי העונש לחוד. ודוק: בקשה לדחיית ריצוי עונש המאסר בפועל ניתן לשטוח לפני הערכאה השיפוטית אף בתכוף לאחר הקראת גזר-הדין (וראו י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, (ספר שני, חלק שני), ע' 1061). דומה, כי נהיר הדבר, שבשלב דברים זה, אין זה מתקבל על הדעת, כי בית הדין "יתקן" את מידת העונש שנגזרה, בהתאם למידת ההיעתרות לבקשה לעיכוב במועד ריצוי העונש.  יחד עם זאת, כאמור, את ניתוח הסוגייה לכל צדדיה, רואים אנו להותיר לעתיד לבוא.