פסק-דין בתיק ע 23/04

ערעור על פסק-דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוט מטכ"ל שניתן בתיק מט/658/03 (סא"ל משה ינון - אב"ד; רס"ן חגית סברלנו - שופטת; סרן גלית בוחניק - שופטת) בתאריך 12/02/04. הערעור (חומרת העונש) נדחה.

פ ס ק - ד י ן

1. המערער, סמל רגב בן אבו, משיג על חומרת העונש שהושת עליו בבית הדין קמא. הוא הורשע, על-פי הודאתו, בשתי עבירות שעניינן תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 382(ב)(1) ו-379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק האמור, וכן בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955. הוטלו עליו שישה חודשי מאסר בפועל, בכליאה, בניכוי עשרים וחמישה ימי מעצרו הממשי (ה"סגור"); שמונה חודשי מאסר מותנים; והורדה לדרגת טוראי.

2.עתירת המערער, באמצעות סניגורו המלומד, היא לבטל את רכיב המאסר בפועל, ולחלופין - להמיר את עונש הכליאה בעבודה צבאית.

לעומת זאת, עמדת התביעה הצבאית היא כי אין מקום להתערב בעונש שהושת על המערער.

3.נסיבות העבירות שבהן הורשע המערער תוארו בקצרה בגזר-הדין של בית הדין המחוזי, כדלקמן:

"... הנאשם ורב"ט ע.צ. (להלן - המתלוננת) היו חברים משך כתשעה חודשים, עד לספט' 03', ושירתו באותו בסיס. במהלך תקופה זו, התרחשו ארבעה אירועים נפרדים, שלושה מהם בבסיס ואחד מהם בביתו של הנאשם, שבהם היכה בחברתו בחוזקה. הכאות אלו כללו דחיפות, בעיטות ומכות אגרוף בגב, עיקום היד, משיכת השערות, הצמדת השפה לשינים בכוח עד זוב דם ונשיכה ברגל. כמו כן, בשלוש הזדמנויות שונות במהלך קיום יחסי מין, נהג כלפי רב"ט ע.צ. באלימות כאשר הוריד את מכנסיה בכח, דחף אותה ובאחת ההזדמנויות אף פתח את רגליה בכח. יצויין, כי לא נטען כנגד הנאשם שקיום היחסים באותם מקרים נעשה בלא הסכמת המתלוננת. לאחר שהמתלוננת הודיעה לנאשם על ניתוק יחסיה עימו וסירבה להיפגש עימו, איים עליה באומרו שלא תיתן לו סיבה לפגוע בה. לאחר שהבין כי היא מתכוונת להגיש נגדו תלונה במצ"ח, ביקש לשוחח עימה, ומשלא נענתה, אמר לאחותה שאם ע.צ. תתלונן כנגדו, הוא 'יפרק' אותה."

4.בית הדין קמא עמד בגזר-דינו על היבטי החומרה הרבים המאפיינים את העבירות שבהן נכשל המערער; הוא ציין, בין היתר, כי מדובר "בהתנהגות ברוטאלית, מכאיבה ומשפילה" מצד המערער כלפי חברתו, וכי המערער "אימץ את דרך האלימות והפך אותה לחלק בלתי נפרד מהקשר עם חברתו", תוך שהוסיף כי:

"מעשים אלו הינם חמורים, הן משום הפגיעה הפיזית והנפשית שהם גורמים, והן משום שהמדובר בתקיפה של בת זוג. נסיבה זו הוגדרה ע"י המחוקק כנסיבה מחמירה המכפילה את העונש המירבי שניתן להטיל. ברקע החמרה זו עומדת התרחבותה המדאיגה של התופעה של אלימות בתוך המשפחה, ובכלל זה פגיעה בבני זוג (ראה ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, 84; ראה גם החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991 ודברי ההסבר לחוק בה"ח 2002 תש"ן, ע' 232). מאפיין מחמיר נוסף של עבירות אלו, הוא שהקשר הזוגי נותן כביכול לגיטימציה לבן הזוג התוקף לנהוג בבת זוגו כשק חבטות, ואילו זו מצידה מוצאת עצמה, פעמים רבות, בעמדה אמביוולנטית כלפי המעשים ונרתעת מלהתלונן עליהם, משום שעדין כבולה בקשר רגשי לתוקף."

מנגד, נתן בית הדין המחוזי את דעתו לנסיבות לקולא, לרבות לעובדה כי המערער מבקש לטפל, טיפול פסיכולוגי, בבעיית ההתנהגות שלו - כפי שעולה מחוות דעתה ומעדותה של הפסיכולוגית מטעם ההגנה, ד"ר נעמי כהן - וכן לתוכן חוות הדעת החיובית של מפקדו של המערער, ולעובדה כי המערער שהה ב"מעצר פתוח" ביחידתו במשך כארבעה חודשים.

5.הסניגור של המערער טען בערעור בפנינו, בין היתר, כי שגה בית הדין קמא בכך שנמנע מלאמץ גישה שיקומית כלפי המערער; וכי בית הדין לא נתן את המשקל הראוי לנסיבות המקלות הרבות ולנסיבות המיוחדות הקיימות במקרה דנן. אליבא דהסניגור, במקרה דנן אין מדובר בהתנהגות ברוטאלית מצד המערער, כי אם ב"התנהגות אובססיבית" משני הצדדים - המערער והמתלוננת - אשר נבעה מהקושי של המערער בהבנתם של "מצבים מורכבים", כפי שעולה מחוות דעתה ומעדותה של ד"ר כהן, וכן מ"ההתגרות הבוטה" של המתלוננת במערער. כן הדגיש הסניגור את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, אשר הינו בן 22, ללא כל עבר פלילי, ואת שירותו החיובי, כפי שעולה מחוות הדעת של מפקדיו, בעבר ובהווה, וכן את העובדה כי שהה ב"מעצר פתוח" במשך כארבעה חודשים, כאשר בתקופה זו הוא החל בטיפול פסיכולוגי על-ידי ד"ר כהן, אשר העידה על הנזק שייגרם למערער אם יופסק הטיפול הפסיכולוגי שבו החל.

6.לעומת זאת, לדעת התובע הצבאי המלומד, העונש שהושת על המערער אינו חמור מדי - בשים לב לרמת הענישה המקובלת, וכן לנסיבות המחמירות הרבות המאפיינות את העבירות שבהן הורשע המערער, כפי שפורטו על-ידי בית הדין המחוזי. לגישת התובע, אין מקום להעדיף, בנסיבות דנן, את השיקול השיקומי, על-פני יתר שיקולי הענישה ובהם שיקולי הגמול והרתעת המערער והרבים.

7.לאחר שבחנו את מכלול הנסיבות והשיקולים ואת עמדותיהם של באי-כוח שני הצדדים, הגענו לכלל דעה כי הגם שהעונש שהושת על המערער אינו קל, אין הוא חורג ממתחם הענישה הסביר ומרמת הענישה המקובלת והראויה בעבירות מסוג אלה שבהן הוא הורשע. לפיכך, אין הצדקה להתערב בעונש המאסר שהוטל על המערער.

גם אם היתה התגרות-מה מצד המתלוננת, אין מדובר ב"התגרות בוטה", כטענת הסניגור, ואין בהתנהגותה של המתלוננת כדי להצדיק התייחסות סלחנית ומקלה למעשיו החמורים של המערער. מעשים אלו נפרשו על-פני תקופה ניכרת, משך חודשים רבים.

הגם שהתנהגות המערער כלפי המתלוננת לא היתה ברוטאלית במידה קיצונית - הוא נקט כלפיה באלימות חמורה, מכוערת ומשפילה, גם תוך כדי קיום יחסים אינטימיים, פעם אחר פעם, והוא אף המשיך להפיל חיתתו עליה גם לאחר שביקשה  לנתק את הקשר ביניהם. מעשים אלו חמורים במשנה תוקף כשמדובר בבני זוג. חומרה נוספת יש לראות בעובדה כי חלקם של מעשי האלימות בוצע בתוככי יחידה צבאית, כאשר גם המתלוננת שרתה שרות חובה באותה יחידה.

בנסיבות כוללות אלו, ומבלי להתעלם מהשיקולים לקולא - ובהם הודאת המערער באשמות, העובדה כי הוא מעוניין בטיפול התנהגותי, חוות הדעת החיוביות של מפקדיו, והעובדה כי שהה ב"מעצר פתוח" במשך חודשים אחדים - אין לבכר את ההיבט השיקומי על-פני שיקולי ההלימה וההרתעה של המערער ושל הרבים.

אמנם הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ויש למצוא את האיזון הראוי בין מכלול שיקולי הענישה, בכל מקרה לגופו (ראו למשל והשוו: ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (4) 170, 175-174; ע"פ 5106/99 אבו-ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 350, 355-354; רע"פ 402/01 אבו גנאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 138, 142); אולם בית הדין המחוזי שקל את מכלול השיקולים הרלבנטיים ואין לומר כי העונש שהשית חורג ממדיניות הענישה ומרמת הענישה הראויות בעבירות דומות, במידה המצדיקה את התערבותנו (על רמת הענישה, ראו למשל והשוו: ע/149/91 רב"ט רנצר נ' התובע הצבאי הראשי; ע/85/95 סמל זארי נ' התובע הצבאי הראשי; רע"פ 6328/03 מדקר נ' מדינת ישראל, דינים עליון סד 747; רע"פ 8835/03 סימן טוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (3) 1750).

סוף דבר, הערעור נדחה, וכל רכיבי הענישה שהושתו על המערער על-ידי הערכאה קמא יישארו בעינם.