פסק-דין בתיק ע 184/08

המשיב בערעור זה, טור' אלנן איסייס, נתן את הדין לפני בית-הדין המחוזי במחוז שיפוטי חיל האוויר על היעדרות בת 506 ימים משירות צבאי, עברה לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (החש"ץ). היעדרותו הסתיימה בהתייצבותו ביום 2/9/2008.

בית-הדין קמא הנכבד גזר לו 180 ימי מאסר לריצוי בפועל והורה על הפעלה של עונש מאסר מותנה בן 90 ימים, כאשר 60 ימים מתוכם מופעלים בחופף ו-30 ימים מופעלים במצטבר.

התביעה ערערה על קולת העונש ועתרה להחמרת עונש המאסר לריצוי בפועל ולהפעלת עונש המאסר המותנה כולו במצטבר לעונש המוטל בגין העברה הנוכחית.

בית-הדין קמא הנכבד ציין כי המשיב גויס לשירות בחודש מאי 2005 ומאז שירת זמן קצר יחסית בלבד, כאשר את רוב הזמן שמאז ועד למשפטו הוא עשה בהיעדרויות משירות ובריצוי עונשי כליאה. בית-הדין ציין כי בחודש דצמבר 2006 סיים המשיב היעדרות בת 124 ימים, שבגינה הוטלו עליו 120 ימי מאסר ואף הוטל עליו עונש מותנה מכביד (בן 90 ימים). היעדרותו נשוא תיק זה החלה ביום 15 באפריל 2007, דהיינו זמן קצר לאחר סיום ריצוי עונשו. גורמי הצבא מצאו, אפוא, לנוכח מכלול התנהלותו להורות על פיטוריו מהמשך השירות מטעמים של התנהגות רעה וחמורה.

בית-הדין קמא הנכבד קבע כי -

"התנהגותו של הנאשם מצדיקה מבחינת האינטרס הציבורי וההרתעתי את מיצויו של הדין, וזאת על מנת שחוטא לא יצא נשכר, קרי, על-מנת שלא לשדר מסר, לפיו דווקא התנהגות רעה מובילה לפטור מן השירות, באופן שהיא תתמרץ את מי שמהרהר בכך שלא לשאת בנטל השירות הצבאי, כפי שמצופה וכפי שמחויב כל מי שחייב בשירות".

הוסיף וציין בית-הדין קמא -

"מעבר לשיקולים הציבוריים, על הכף מוטלים גם אינטרסים אחרים, אותם יש להביא בחשבון: האחד, את הנסיבות האישיות והמשפחתיות של הנאשם, אשר הובילו אותו לשמש סעד למשפחתו, את העובדה כי התייצב מיוזמתו, את הבעת החרטה וכן את העולה ממוצגי ההגנה אודות ניסיונותיו החיוביים של הנאשם לפתח אורח חיים נורמטיבי, בכלל זה, במסגרת תוכנית 'תלם'".

האיזון בין מכלול השיקולים "הציבוריים-כלליים של הרתעה" ושל "שיקומו של הנענש" וה"התחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם" הביאו את בית-הדין קמא להטיל עונש כפי שהטיל.

התביעה נימקה ערעורה על קולת העונש, בכך שלמשיב עבר מכביד (זו היעדרותו הרביעית משירות והשלישית שבגינה הוא מובא לדין בפני בית-דין צבאי); בכך שהוא החל היעדרותו 14 ימים בלבד לאחר שחרורו מכלאו בגין היעדרות קודמת; העובדה שהמשיב התייצב בתום ההיעדרות כדי לקבל פטור משירות צבאי ולא כדי לתקן דרכיו ולשרת שירות תקין; העובדה שהוא פוטר לבסוף משירות מפאת התנהגות רעה וחמורה.

התביעה לא התעלמה ממצבו המשפחתי והכלכלי הקשה של המשיב, אך ציינה כי בהעדר מאמץ כן להשתלב בשירות צבאי מועיל אין מקום ליתן משקל משמעותי לעובדת פיטוריו מן השירות.

התביעה אף הביעה פקפוק בערעורה ביחס לאמיתותן של חלק מהנסיבות האישיות אשר הוצגו על ידי המשיב לפני בית-הדין קמא. התביעה הוסיפה וטענה כי רצונו של המשיב לפתח חיים נורמטיביים לאחר פיטוריו משירות כבודו במקומו מונח, אך אין רצון זה יכול לבוא "על חשבון ובמקום חובת השירות בצה"ל". התביעה ציינה כי, לדעתה, "שיקול זה ראוי היה שיביא דווקא להחמרה בעונש המאסר שהוטל, ו זאת כדי שלא ייצא החוטא נשכר".

התביעה אף קבלה על כך, שבית-הדין קמא הנכבד מצא להורות על חפיפת העונשים בלא שיציין טעם ראוי לכך כנדרש על-פי סעיף 33(ד) לחש"ץ. לדעת התביעה, שורת הנסיבות לחומרה אשר פורטו לעיל מצדיקה הפעלה מצטברת דווקא של העונש המותנה ולא חפיפה חלקית של העונש, כפי שהורה בית-הדין קמא הנכבד.

הסנגורית המלומדת, עו"ד חן כהן, עתרה לדחיית הערעור. לטעמה, להיבטי שיקום משקל מכריע בעניינו של המשיב. המשיב מצוי במסגרת אשר עשויה לשקמו היטב ולשלבו באורח מועיל בחברה האזרחית, והחמרה כלשהי בעונשו עלולה לעכב הליך שיקומי חשוב זה.

ערעור התביעה בדין יסודו. עניין לנו כאן בחייל אשר למעשה לא החל כלל ועיקר בשירות תקין. שירותו רצוף היעדרויות, אשר הלכו והתארכו מבחינת משכן. ההיעדרות אשר בה עוסק ערעור זה הייתה חריגה באורכה (506 ימים); היא החלה ימים ספורים לאחר סיום ריצוי עונש אשר הוטל בבית-דין צבאי בגין היעדרות קודמת, וחרף עונש מותנה אשר היה תלוי ועומד נגדו. פיטוריו של המשיב משירות באו על רקע הערכת התנהגותו כ"רעה וחמורה". לא התרשמנו כי נסיבותיו מבית מנעו ממנו את השירות הצבאי. אין זאת אלא כי מנקודה מסוימת במהלך שירותו הצבאי שם לו המשיב למטרה לשים קץ לשירותו, גם במחיר של היעדרות משירות וריצוי עונש, כפועל יוצא מכך.

בנסיבות שכאלה ראוי הוא לענישה מרתיעה ומכבידה ההולמת את חומרת העברה ואת עברו המכביד. עונש המאסר אשר הוטל על ידי בית-הדין קמא הנכבד תאם את חומרת העברה ואת נסיבות ביצועה. דא עקא שהחלטת הערכאה קמא להורות על חפיפת חלקו של עונש המאסר המותנה לעונש אשר אותו הטילה, לא הייתה מוצדקת ולא ניתן לה טעם של ממש.

בנסיבות אלו אנו מקבלים חלקית את ערעור התביעה ומורים על הצטברות עונש המאסר המותנה בן שלושה חודשים לעונש המאסר שאותו גזר בית-הדין קמא על המשיב.

יוצא, אפוא, שהמשיב ירצה תשעה חודשי מאסר מיום מעצרו.

ניתן והודע היום, ‏‏כ"ד בכסלו התשס"ט, 21 בדצמבר 2008, בפומבי ובמעמד הצדדים.