פסק-דין בתיק ע 16/06

מונח בפנינו ערעור התביעה הצבאית על קולת עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב, טור' מיכאל ספיאשווילי. המשיב הורשע בבית הדין קמא, על פי הודאתו, בעבירה של העדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, בגין היעדרות בת כעשר שנים, מתאריך 20/8/95 עד לתאריך 7/11/05. על המשיב הוטלו, בדעת רוב, חמישה חודשי מאסר בפועל. שופט המיעוט סבר שהיה מקום להשית על המשיב עשרה חודשי מאסר בפועל. כמו-כן, הוטל על המשיב עונש מאסר מותנה בן שלושה חודשים.

נסיבות העבירה שבה הורשע המשיב פורטו בגזר-הדין של הערכאה קמא:

"...הנאשם עלה ארצה בחודש אוג' בשנת 93', כשהיה כבן 19 שנים. הוא נקרא לצווים במגמה להיבדק על מנת לבחון את כשירותו לשירות צבאי בחודשים אפריל עד יולי 1994. צווים אלה נשלחו על ידי גורמי הצבא לכתובתו הרשומה, אך הנאשם לא הגיע. בחודש יולי 94', התייצב הנאשם לראשונה בלשכת הגיוס והחלו התהליכים אשר נועדו לקביעת כושרו הגופני. רשויות הצבא שלחו מספר מכתבים נוספים לכתובת הידועה של הנאשם בין החודשים אוג' 94 ואוק 94' אך הנאשם לא הגיע למשרדי הגיוס. ביום 4.12.94, התייצב הנאשם בלשכת הגיוס להמשך בדיקות רפואיות ואז נקבע לו פרופיל כשיר-82.

בשלב זה, שלחו לו הרשויות צו גיוס המחייב אותו לשרת 30 חודשים, החל ביום 20.8.95. צו זה נשלח בדואר לכתובת הרשומה של הנאשם במשרד הפנים. הנאשם לא התייצב במועד, הוא הוכרז אפוא כמשתמט גיוס, ואף, הוצאו נגדו פקודות מעצר.

רשויות הצבא פנו בכתב אל משטרת ישראל על מנת שתפעל לאתר את הנאשם בכתובות שונות אשר הופיעו אותה עת ברישומי משרד הפנים אך הדבר לא הביא למעצרו של הנאשם.

לאחר המעצר, כאמור ביום 8.11.05, מסר הנאשם: 'אני כבר לא זוכר מתי קיבלתי צו להתגייס, אבל בכל מקרה לא התייצבתי לאור הבעיות. עם הזמן שעבר, האמת ששכחתי מכל העניין'".

כל שלושת השופטים בבית הדין המחוזי היו "מאוחדים בדעה שלפיה הסבריו או ליתר דיוק תירוציו של הנאשם להשתמטות מביצוע חובתו הצבאית הינם קלושים וראויים לדחייה על הסף". השופטים היו תמימי דעים כי המשיב "בחר ביודעין... לדחוק את חובת השירות לעת מצוא, שמא ישכחו שלטונות הצבא את עניינו". יחד עם זאת, נחלקו דעות השופטים בנוגע לעונש המאסר הראוי. שופטי הרוב מצאו ליתן משקל בכורה לפגיעה הקשה במשפחתו של המשיב, העלולה להיות פועל יוצא של הטלת מאסר לתקופה ממושכת. לעומתם, סבר שופט המיעוט כי חרף המשקל שיש לייחס לפגיעה בבני משפחת המשיב, "משקלם של שיקולי הרתעת הרבים וההלימה גוברים עליו".

התביעה הצבאית עותרת להחמיר בעונשו של המשיב אף מעבר למידה שאחז בה שופט המיעוט בבית הדין קמא. התובע הצבאי המלומד ביקש להדגיש, בין היתר, כי היעדרותו של המשיב מן השירות הינה ממושכת ביותר - למעלה מעשור שנים של השתמטות משירות. לטעמו של התובע, לא ייפלא אפוא כי המשיב, בגילו הנוכחי, הינו בעל משפחה, וכן לא ייפלא כי גורמי הבקו"ם מצאו לפוטרו משירות מטעמי "אי התאמה". המשיב הציב את הצבא בפני עובדה מוגמרת, ובהתנהגותו הרעה מנע את התאמתו לשירות. על-כן, לדידו של התובע, אין ליתן לנסיבות פיטוריו של המשיב מן השירות משקל כלשהו לזכותו. אליבא דהתובע, "יש למדוד את עונשו של המשיב לפי נקודת הזמן שהייתה שעה שהיה מתאים לשירות, לפני עשר שנים. שאם לא כן, יהיה בכך, חלילה, כדי 'לדרבן' מלש"בים לחמוק משירות ולמהר להכניס עצמם אל נסיבות אישיות כאלו, ש'תימנענה' מיצוי העונש עימם".

מנגד, לטענת בא-כוחו המלומד של המשיב, העונש שהושת על המשיב (ברוב דעות) אינו קל, כי אם אף כבד. מכל מקום, לטעמו, אין בעונש שהוטל על המשיב סטייה מהעונש הראוי, ולפיכך אין להתערב בו. הסניגור הדגיש, בין השאר, כי המשיב אב לשניים, תינוקת בת כשנה וילד בן כ-4 שנים, וכן כי המשפחה שרויה במצוקה כלכלית, בין היתר על רקע רכישת דירה לפני שנים אחדות, תוך נטילת הלוואה המובטחת במשכנתא, אשר פרעונה מצוי בסימן שאלה לנוכח מעצרו של המשיב, אי-התעסוקה של אשתו והיעדר מקורות הכנסה אחרים. כמו-כן, הסניגור הזכיר כי הוחלט לפטור את המשיב משירות ביטחון בגין אי התאמה. כן הסתמך הסניגור על חוות-דעת קצינת בריאות הנפש של בסיס כליאה 394, המלמדות כי המשיב שרוי במצוקה על רקע הכליאה ובעיות ת"ש קשות, ומכאן המלצת הקב"נית להקל בעונשו של המשיב. בנוסף לכך, ציין הסניגור כי המשיב עומד לסיים ריצוי העונש, בעוד כשבוע ימים. כמו-כן, לדעת הסניגור, קיימת אחריות תורמת ו"רשלנות רצינית" מצד הצבא, שלא פעל די הצורך על-מנת לאתר את המשיב ולעוצרו במהלך תקופת ההיעדרות הארוכה.

דין הערעור להתקבל.

המשיב השתמט מגיוס במשך תקופה ארוכה ביותר, של כעשר שנים, עד למעצרו לאחרונה, ולכך יש להתייחס בחומרה רבה. בשעתו, היה המשיב כשיר לגיוס ומתאים לשירות. על-כן, אין לייחס משקל מכריע לכך שהוא נמצא כיום בלתי מתאים לשירות, עקב גילו ומצבו המשפחתי הקשה דהיום. אף על פי כן, אין ניתן להתעלם ממצבו המשפחתי הנוכחי, הקשה ביותר, של המשיב, ובעיקר מהסבל הרב שנגרם לבני משפחתו ובמיוחד לילדיו הרכים בעקבות מאסרו. כמו-כן, אין לייחס משקל לשיקולי הרתעת הרבים, מעבר לשיקולי ההלימה. בסופו של דבר, על העונש לאזן כראוי בין מכלול שיקולי הענישה, ולבטא בעיקר את שיקול ההלימה.

חרף הנסיבות המקלות הרבות, עונש המאסר שהוטל על המשיב סוטה מרמת הענישה הראויה והמקובלת, ועל-כן אינו יכול לעמוד (ראו למשל והשוו: ע/100/99 טור' קיטינוב נ' התצ"ר; ע/244/99 התצ"ר נ' טור' פבריקנט; ע/239/02 התצ"ר נ' טור' קומרקוב).

עם זאת, כדרכה של ערכאת ערעור, לא נמצה את הדין עם המשיב, ובשים לב גם לנסיבות המקלות שפורטו על-ידי הסניגור, החלטנו לקבל את הערעור באופן חלקי ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על שבעה חודשים, שמניינם מיום מעצרו של המשיב.

ניתן והודע היום, ‏י"א שבט תשס"ו‏, 9 פברואר 2006‏, בפומבי ובמעמד בעלי הדין.

_______________        ________________            ________________

אב"ד                                 שופט                                         שופט

חתימת המגיה: _________________                            העתק     נאמן       למקור

                                                                                 רס"ן     חגית      דורפמן

תאריך: ______________________                                          ק.          בית            הדין התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: