פסק-דין בתיק ע 147/08

1. לאחר בחינת חומר הראיות וטיעוני הצדדים החלטנו, פה אחד, לזכות את המערער, מחמת הספק, מהעברות שבהן הורשע בבית הדין המחוזי, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

מסגרת ההליך

2. אשר פורטל, אזרח עובד צה"ל (אשר ייקרא להלן - המערער), הועמד לדין בבית הדין הצבאי במחוז שיפוטי הצפון, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו שתי עברות שעניינן מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבות סעיף 345 לחוק העונשין. לאחר שמיעת הראיות, מצא בית הדין המחוזי להרשיעו באחד מפרטי האישום שיוחסו לו ולזכותו מהאחר. הושתו עליו שלושים (30) ימי מאסר לריצוי בפועל, בדרך של עבודה צבאית; שישה (6) חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, לבל יעבור "כל עבירה שעניינה הטרדה מינית"; ופיצויים למתלוננת בסך 1000 ש"ח.

לפנינו ערעור כפול. ההגנה מערערת על ההרשעה ועותרת לזיכויו של המערער "זיכוי מלא ולמצער - מחמת הספק"; לחלופין, עותרת ההגנה להקל במידת העונש שהוטל על המערער, כך שיוטל עליו עונש מאסר מותנה בלבד. מנגד, התביעה הצבאית טוענת כי מן הדין להרשיע את המערער במכלול המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ולהחמיר במידת העונש שהושת על המערער, כך שיוטל עליו מאסר לריצוי בפועל בדרך של עבודה צבאית לתקופה ממושכת יותר. כן עותרת התביעה הצבאית להרחיב את היקף פרישתו של עונש המאסר המותנה כך שיחול על כל עברה המצויה "בסימן ה' בפרק י' לחוק העונשין, או ניסיון לבצע עבירות אלה". בנוסף עתרה התביעה הצבאית בערעורה לתקן טעות סופר שנפלה בגזר דינה של הערכאה קמא בנוגע למועד תשלום הפיצויים למתלוננת.

3. מהכרעת הדין עולה כי המתלוננת והמערער שירתו בבסיס מצל"ח XXXX בנטפים, המערער - כאחראי מחסן, והמתלוננת כפקידה בקומה שמעל למחסן שבו עבד המערער. האירועים מושאי כתב האישום אירעו, כנטען, בבסיס, בשעות הערב, בעת שהמערער הסיע את המתלוננת ברכבו לחדר האוכל, ובעת ששבו השניים מחדר האוכל למגורים. תמצית העובדות שעמדו ביסוד האישומים, תוארה בהכרעת דינו של בית הדין המחוזי בזו הלשון:

"במהלך עצירה בנסיעה שביצע עם טור' ר.ג. ... אחז הנאשם בחוזקה בחלק הפנימי של ירכה השמאלית, באמצעות כף ידו הימנית, ללא הסכמתה. זאת עשה לאחר שהציע לעשות לה מסאז' בגב, בתגובה לדבריה לפיהם היא סובלת מכאבים בגב.

עוד נטען, כי לאחר צאתם מהרכב, הציע הנאשם לטור' ר.ג. לסבן לה את הגב כשתתקלח. זו השיבה כי אימה לימדה אותה לעשות זאת לבד. בהמשך שאל אותה הנאשם אם היא יודעת כיצד 'מודדים עיניים', והניח את שני אגודליו על עיניה ונישק אותה על פיה, ללא הסכמתה. טור' ר.ג. הזיזה אותו ממנה, והחלה לעלות לחדרה. כשהניחה את רגלה על המדרגה הראשונה, אחז הנאשם בחוזקה בצד הימני של אחוריה, ללא הסכמתה, וזו מיהרה לעלות לחדרה" (עמ' 1 להכרעת הדין).

4. המערער כפר באישומים שיוחסו לו. הוא "הכחיש שנגע ברגלה של המתלוננת כשהיו ברכב, וכן את הטענות כי שם את ידיו על עיניה או נישקה בשפתיה. כמו כן, הכחיש ... קיומן של שיחות על מסאז' או על סיבון גבה, וטען כי 'כל הדרך שהיינו בג'יפ, כל הכיוונים, לא הייתה שום שיחה אחת, לא מילה אחת' ..." (עמ' 5 להכרעת הדין). באשר לנגיעה באחוריה, טען המערער כי "'מעד במדרגות... ולכן נגע בישבנה של המתלוננת'. לטענתו, רגלו התקפלה 'ומשום שלא מצא במה להיאחז בנפילתו, תפס בישבנה של המתלוננת'" (עמ' 6 להכרעת הדין; הדגשות הוסרו) .

יתרה מכך, ההגנה טענה, בהסתמך על דברי העדים שהעידו מטעמה, לקיומו של מניע שבגינו הגישה המתלוננת תלונת שווא. מניע זה, שעליו עוד ידובר להלן, יסודו בעונש ריתוק בן שבועיים ימים שהושת על המתלוננת בדין משמעתי, עקב היעדרותה מתורנות סוף-שבוע שהוטלה עליה. המתלוננת, לגרסת ההגנה, חיפשה דרך להיחלץ מעונש הריתוק האמור, והחליטה להגיש תלונה כנגד המערער כטעם להמתקת עונש הריתוק, ואף הרהיבה עוז והתרברבה באוזני הסובבים אותה כי בעקבות הגשת התלונה אכן נחלצה מן הריתוק.

ההליך בבית הדין המחוזי

5. בבית הדין המחוזי נשמעו עדויותיהם של המערער, של המתלוננת ושל שורת עדים שפגשו במתלוננת לפני האירוע או אחריו, והם: רס"ן נורית קדוש - מפקדת בסיס משנה "נורית", אשר שוחחה בטלפון עם המתלוננת בערב האירוע, ופגשה אותה למחרת יום האירוע; רס"ב ג'ורג' אבו-טריף - נגד המחנה, שאליו התקשרה המתלוננת לאחר התרחשות האירוע; פרח ברכה - חיילת, חברתה לבסיס של המתלוננת, שאליה התקשרה המתלוננת בערב האירוע; אנה נגודייב - חיילת ששירתה כפקידה בבסיס; אלה לוי - חיילת ששירתה כפקידת הרס"ר בבסיס; חנן משה - אזרח עובד צה"ל המשרת כשקמאי ומחסנאי בבסיס.

6. בפתח הכרעתו עמד בית הדין המחוזי על כך שניצבות לפניו שתי גרסאות, גרסתה של המתלוננת, אל מול גרסת המערער. בית הדין עמד על העיקרון המשפטי שלפיו לשם זיכויו של המערער בדין די לנו בספק הסביר. בית הדין התרשם כי "ניכרו בגרסתה של המתלוננת אותות אמת מובהקים" (ההדגשה הוספה), וכי אלמלא התרשמות זו, הייתה "אפשרות בדיית התלונה ונטיעת הספק בקרבנו" קונה לה אחיזה. ראיה לחיזוק גרסתה של המתלוננת, מצא בית הדין קמא במצבה הנפשי לאחר האירוע הנטען. אלא שחרף "אותות האמת המובהקים" בגרסתה של המתלוננת ומצבה הנפשי לאחר האירוע, לשם הרשעת המערער בפרטי האישום שיוחסו לו, חיפש בית הדין ראיות "משמעותיות" נוספות לגרסת המתלוננת בכל אחד ואחד מפרטי האישום. בית הדין עשה כן, לאור קיומו של מניע אפשרי לבדיית התלונה על ידי המתלוננת, אשר היה בו כדי לפגום במשקל עדות המתלוננת. כך פירש בית הדין קמא את דרך הילוכו:

"בענייננו, לא מצאנו כי יש לקבל רק חלק מגרסת המתלוננת מאחר שסברנו שבחלק מדבריה לא העידה אמת, אלא שנוכח הספק שהתעורר באשר לנכונות הגרסה, על פרטיה, על רקע המניע שפורט לעיל, החלטנו לקבל את דברי המתלוננת ככל שהן נתמכו בראיות משמעותיות יותר" (עמ' 14 להכרעת הדין; ההדגשה הוספה).

באשר לאירוע הנגיעה באחוריה של המתלוננת, קבע בית הדין כי גרסת המתלוננת בעניין זה "ברורה ומאומתת" בגרסת המערער, "אמנם השניים טוענים לרקע שונה באשר לאחיזה זו בישבן, אך לגבי העובדה עצמה, אין עוררין". המערער הורשע בפרט אישום זה.

באשר ל"מדידת המרחק" בין עיניה של המתלוננת, להנחת האגודלים על עיניה ולנשיקה על פיה, מצא בית הדין קמא תימוכין בגרסת המערער לגרסתה של המתלוננת:

"פעם אחר פעם באמרותיו במצ"ח נוקט בלשון מדידת עיניים, כמונח בו השתמש לאחר שהמתלוננת העירה לו אודות האחיזה בישבנה.

לעומת זאת, בבית הדין נוקט לשון אחרת. משנשאל בחקירתו הנגדית האם הוא נוקט לשון "מדידת עיניים" משיב הנאשם בשלילה. רק לאחר שעומת עם סגנון הדיבור במצ"ח הוא טוען שהדבר לא זכור לו (פרו' עמ' 48 ש' 43 ואילך). גם הסברו של הנאשם, לפיו במהלך העימות סימן עם אגודליו מול העיניים בדומה לתיאור הדברים ע"י המתלוננת, רק מתוך הרגל מלימודי הגמרא נשתמע תמוה למדי (פרו' עמ' 49, שו' 3-7).

אכן, אין בדברים אלה משום הוכחה ניצחת לאמיתות גרסת המתלוננת, אך יש בה כדי לחזקה באופן ברור ולהגביר אמינותה בפנינו אל מול גרסת הנאשם" (עמ' 13 להכרעת הדין).

לאור האמור, בית הדין קמא הרשיע את המערער גם בפרט אישום זה.

בנוגע לפרטי האירוע האחרים שיוחסו למערער בכתב האישום, "[]נגיעה בפנים הירך או ההצעה למאסז' וסיבון גבה במקלחת", מצא בית הדין "כי ככל שאינם מאומתים בראיות נוספות... בהיעדר, תימוכין נוספים, איננו יכולים לקבוע בוודאות ומעל לכל ספק כי המתלוננת לא הפריזה בתיאוריה מעבר לעובדות הבסיסיות להן האמנו ושנוגעות להתנהגותו של הנאשם". בכל הנוגע לפרטי אירוע אלה - זוכה המערער.

בית הדין ביאר כי: