פסק-דין בתיק ע 108/10

מסגרת ההליך

1. ביום 9/7/2008 קופחו, בעודם באיבם, חייו של שוטר מג"ב, רס"ר אימן חניפס ז"ל. היה זה כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית שארעה לפנות בוקר בסמוך לצומת ישי. המערער, רס"ם דודו ביטון, נהג אותה עת בכלי-רכב צבאי, סטה עם רכבו מנתיב נסיעתו; חצה את הכביש לעבר הנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו ופגע במנוח, שעמד במסגרת מילוי תפקידו בשול הדרך.

נגד המערער הוגש כתב אישום, אשר כלל שלושה פרטי אישום: הריגה, עברה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977; נהיגה בשכרות, עברה לפי סעיפים 62(3), 64ב ו-39א לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961; ונהיגה ברכב במצב השולל את השליטה ברכב, עברה לפי סעיף 26(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

המערער כפר באשמות הללו; התנהל משפט להוכחת אשמתו. לבסוף, ביום 11/7/2010 הוא הורשע בשלושת סעיפי האישום שבהם הואשם.

ביום 8/8/2010 נגזרו למערער העונשים הבאים: ארבע (4) שנות מאסר לריצוי בפועל אשר ירוצו במצטבר לימי מעצרו; שלוש (3) שנות מאסר על-תנאי למשך שלוש (3) שנים לבל יעבור כל עברה שעניינה הריגה או עברה מן העברות שבהן הורשע או עברה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, או תחת פסילת רישיון נהיגה; עשרים (20) שנות פסילת רישיון נהיגה, שמניינן מיום בו נפסלו רישיונותיו עד תום ההליכים בתיק זה (23/10/2008); בדעת רוב הורד המערער לדרגת סמל-ראשון. שופט המיעוט היה מסתפק בהורדתו לדרגת רס"ר.

2. לפנינו מונח ערעור הן מטעם המערער הן מטעם התביעה הצבאית. ההגנה ערערה על הכרעת הדין ועתרה לזכות את המערער מכל אשמה; לחלופין, עתרה ההגנה לזיכויו של המערער מעברה של הריגה ולהרשעתו, תחת זאת, בעברה של גרימת מוות ברשלנות; לחלופי חלופין, ערערה ההגנה על חומרת העונש אשר הושת על המערער על רכיביו. התביעה הצבאית ערערה מצידה על קולת העונש שהוטל על המערער. נפנה תחילה לדון בערעור ההגנה על הרשעת המערער בדין.

הכרעת הדין בערכאה הראשונה

3. לפני בית-הדין קמא כפר המערער באשמות שיוחסו לו בכתב האישום, אם כי אישר את העובדה שנהג בכלי-הרכב אשר גרם למותו של המנוח.

4. תאונת הדרכים התרחשה, כאמור, ביום 9/7/2008 בסמוך לשעה 3:50 לפנות בוקר. כלי-הרכב הצבאי מסוג איסוזו D-MAX, שהיה נהוג אותה עת על ידי המערער פגע במנוח (שוטר במג"ב), שעה שעמד בצד הדרך, במסגרת תפקידו, לצורך בדיקה שגרתית של כלי רכב. באשר לאופן התרחשות התאונה, הסתמך בית-הדין קמא על עדותו של עד הראייה - ג'ואמיס, שעמד בצומת ישי, ברמזור אדום, והבחין במתרחש. בית-הדין תיאר את הדברים כך-

[העד] "הבחין ברכב המגיע מכיוון הנסיעה הנגדי במהירות שנראתה לעד גבוהה ואז סוטה מנתיבו באופן הדרגתי לכיוון נסיעתו של העד ופוגע בשוטר מג"ב שעמד בצד הכביש. הרכב הפוגע המשיך עוד לנסוע מרחק מה, שהעד העריכו ב- 50 מטר ואז נעצר בחריקת בלמים. שוטר מג"ב נוסף שעמד בסמוך לשוטר שנפגע קרא לנאשם לחזור, וזה נסע בנסיעה לאחור, החנה את הרכב ויצא הימנו".

תיאור דומה נמסר מפי עדי הראייה בדיע אבו ג'נב (שוטר מג"ב שעסק בביקורת כלי רכב בצד הרכב המשטרתי לצד המנוח) ומוהנד סעדייה (נהג מונית, שאותו עיכב המנוח לבדיקה שגרתית). המערער, מצידו, לא ידע לתאר את אופן התרחשות התאונה בשל אובדן זיכרון. בית-הדין קמא ציין, כי "למעשה אין הוא יודע מה ארע עמו מאז חלף בצומת 'פאראדיס' עד שחש בחבטה בשמשת הרכב בשל הפגיעה במנוח".

באשר למעשי המערער סמוך לאחר התאונה, נשמעו עדויותיהם של מספר עדים, אשר מסרו תיאור דומה אודות סערת הרגשות העזה שבה היה המערער נתון (ראו למשל בעדותו של שוטר משטרת ישראל רס"ם שיבלי: "היה במצב היסטרי... בכה, דפק עם ידיו על הראש, ראיתי שהחולצה שלו קרועה. הוא קרע לעצמו אותה", עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 37-40; כן ראו ת/16 ועדות המערער בעמ' 51, ש' 21-22). מפי כל העדים שנכחו במקום נשמעו תגובותיו הספונטניות של המערער כי "שתה ונרדם על ההגה" (ראו למשל: ת/16 - אמרתו של השוטר רס"ב סעדה; עדותו של העד שיבלי בעמ' 11, ש' 40; העד אבו ג'נב בעמ' 26, ש' 42; העד אסי אהרון בעמ' 48, ש' 14; עדותו של העד ג'ואמיס בעמ' 27, ש' 42-43; עדותו של העד סעדיה בעמ' 38, ש' 28; עדותו של העד אסי אהרון בעמ' 46, ש' 38; עדותו של השוטר רס"ם סלומון בעמ' 37, ש' 18). אף המערער בעדותו אישר, כי אמר לשוטרים ש"כנראה נרדם" וששתה שלוש כוסיות, אף כי לדבריו, לא תיאר עצמו באוזניהם כשיכור (עמ' 57, ש' 1-4).

5. טרם הסקת מסקנותיו המשפטיות, נדרש בית-הדין קמא להכריע ב ארבעה עניינים משפטיים הנוגעים למצבו של המערער עובר לתאונה, והם: מידת ערנותו של המערער; מידת שכרותו; מצבו הנפשי; ומהירות נהיגתו. נעמוד בתמצית על קביעות בית-הדין קמא באשר לכל אחד מהעניינים הללו כסדרם.

מצב ערנותו או מידת עייפותו של המערער - בנושא זה, הסתמך בית-הדין קמא בעיקרו של דבר, על אמרת המערער במשטרת ישראל לאחר התאונה (ת/27), וכן על אמרות נוספות של המערער במצ"ח, כמו גם על עדותו בבית-הדין. בית-הדין קמא ציין, כי באמרותיו המשטרתיות (ת/11, ת/12) ובעדותו בבית-הדין (עמ' 49, ש' 47) "מותנה" גרסתו הראשונה של המערער ביחס למידת עייפותו. עם זאת, מצא בית-הדין ליתן משקל רב יותר לאמרת המערער הראשונה (ת/27) על פני הגרסאות המאוחרות. במסגרת אמרה זו תיאר המערער עייפות רבה ומצטברת.

בית-הדין נדרש אף לעדויות עדים שונים, אשר נכחו בזירת האירוע ומסרו כי המערער נראה עייף, סיפר שנרדם בעודו נוהג והתעורר למשמע רעש החבטה ול- ס/9 - מסמך שבו תועדו מסרונים מבולבלים שאותם רשם המערער בזמן נהיגתו. על יסוד ראיות אלה במקובץ הסיק בית-הדין קמא כי המערער היה במצב של "עייפות כבדה ומצטברת" שבה ניסה להילחם ללא הועיל. בית-הדין הוסיף, כי המערער נסע "כברת דרך ארוכה מאוד מבלי שידע לשחזר את נתיב נסיעתו" ובלא שיכול היה להסביר את פשר סטייתו מנתיב הנסיעה ואת גרימת התאונה הקשה. בית-הדין הסיק אפוא, כי המערער "המשיך בנהיגה חרף עייפות כבדה שלא יכול היה להיחלץ הימנה".

באשר למצב שכרותו של המערער, הוא הודה, הן בחקירתו הן בעדותו לפני בית-הדין, כי שתה 3-4 כוסיות משקה וודקה-רד בול, אך טען, כי לא חש, שהשתייה השפיעה עליו באופן כלשהו (ת/11, עמ' 7 ועמ' 12; עדותו בעמ' 55, ש' 5). אף בהקשר זה, מצא בית-הדין קמא ליתן "משקל ממשי ומשמעותי" ל-ת/27 - היא אמרתו "הראשונית והאותנטית", שאותה מסר המערער בחקירתו במשטרת ישראל. ביחס לגרסאות המאוחרות שנמסרו מפיו, ציין בית-הדין כי הן "משופצות" בנוגע ל"נקודות הנוגעות ללב המחלוקת בתיק", לפיכך, המשקל שיוחס להן היה נמוך.

מן המערער נלקחו שלושה סוגי בדיקות לצורך קביעת ריכוז האלכוהול בגופו: דם, נשיפה ושתן. אשר לבדיקת הדם, מצא בית-הדין קמא, כי יכול ואזור נטילת הדגימה חוטא בניגוד לתקנה 169ח(1) לתקנות התעבורה. התקנה דורשת ש-"איזור הדקירה בגוף הנבדק יחוטא בחומר שאינו מכיל כוהל". לפיכך, קבע בית-הדין קמא כי "אין מקום להקנות מהימנות לתוצאות הבדיקה, באופן שהללו יהוו מסד עצמאי לקביעת ממצאי עובדה, ברמת הוודאות הנדרשת בהליך פלילי".

באשר לבדיקת הנשיפה באמצעות מכשיר הינשוף, תוצאותיה של בדיקה זו תועדו במסמך ת/23. ממצאי הבדיקה לימדו כי ריכוז האלכוהול בגופו של המערער היה 430 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף (כאשר הרף הקבוע בתקנות התעבורה הינו 240 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף. בפסיקת בית המשפט המחוזי בעניין עוזרי שניתנה אך לאחרונה נקבע רף האכיפה בפועל על 290 מק"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף (ראו: עפ"ת (מחוזי י-ם) 25457-04-10 מדינת ישראל נ' עוזרי (טרם פורסם, 14.10.10)). הטענה כי המערער עישן בסמוך למועד עריכת הבדיקה, נדחתה על-ידי בית-הדין קמא, ונקבע כי יש ליתן משקל מלא לתוצאות בדיקה זו. למעלה מן הצורך, מצא בית-הדין קמא תימוכין לבדיקת הינשוף, בין השאר בממצאי בדיקת שתן שנערכה למערער (ת/29). מסקנת בית-הדין קמא היתה, אפוא, כי המערער נמצא "'שיכור' במובנו של מונח זה בתקנות התעבורה". מן הראיות הנוספות שהוצגו לבית-הדין קמא וביניהן עדות המערער כי "שתה" (ראה אסמכתאות לעיל) ובדיקת המאפיינים שנערכה לו (ת/20), לא מצא בית-הדין כי "ראיות הזירה כשלעצמן תומכות בהיות הנאשם שיכור דווקא, כשאפשר לייחסן למצבו הנפשי בעקבות הבנת תוצאות התאונה במקום או לעייפות שעליה התלונן". בית-הדין הוסיף כי "אין להסיק ממכלול הנתונים הנסיבתיים מסקנה חד משמעית בדבר קיום מצב של שכרות כהגדרתה החוקית, כמסקנה אפשרית יחידה או אף סבירה".

באשר למהירות נסיעתו של המערער - ניתח בית-הדין קמא את חישוב המהירות שנעשה על ידי העד המומחה רס"ם דגש. העד חישב את מהירות הנסיעה על בסיס מרחק הטלת הגופה ממקום הפגיעה ועד המקום בו נמצאה. בחקירתו הנגדית הבהיר העד כי לא לקח בחשבון את העובדה שהמנוח פגע עם ראשו בשמשת הרכב (ת/5, עמ' 2 ו-ת/7 דו"ח בוחן התנועה, עמ' 2). בית-הדין ציין ש"אין ספק כי לפגיעה זו משמעות, שכן ברי כי המנוח נצמד לחלון הקדמי של הרכב בשל עוצמת המכה, ונפרד הימנו רק כשהרכב החל להאט". נקבע כי אין לדעת מן הראיות מתי ארעה ההיפרדות, ברם נקבע כי "הבסיס לחישוב שערך העד אינו מדויק ואף אינו קרוב לדיוק". כללו של דבר, קבע בית-הדין בנקודה זו כי -