פסק-דין בתיק ע' ת' 1921/13

הרקע

המשיב בתיק 1921/13 (להלן - המשיב) הואשם בבית המשפט קמא בעבירה של זריקת חפצים לעבר אדם, על כך שביום 7/6/13, באזור המכונה "משולש חורסה" יידה ביחד עם אחרים אבנים לעבר כוחות הביטחון.

כב' השופטת סא"ל שרון ריבלין-אחאי שמעה בפרשת התביעה עדויות של שלושה חיילים שנכחו במקום, ואשר אחד מהם הוא שתפס את המשיב, ובפרשת ההגנה שמעה את עדותו של המשיב ושל אדם נוסף שנכח במקום, ואשר לא ראה את המשיב מיידה אבנים.

התשתית העובדתית

בתום שמיעת העדויות קבעה השופטת הנכבדה את התשתית הראייתית הבאה:

עובדות שאינן שנויות במחלוקת: ביום האירוע המוזכר בכתב האישום התמקמו חיילים בבית נטוש, ומספר צעירים פלסטינים השליכו לעברם אבנים. המשיב נכח באירוע כשברשותו תיק שחור ובו מצלמות, וכן אפוד צהוב זוהר המזהה אותו כאיש תקשורת מטעם ארגון "בצלם". המשיב צילם במהלך האירוע רק תמונה אחת, ובה נראה הבית הנטוש. כוח חיילים רדף אחרי מיידי האבנים ובסוף המרדף תפס את המשיב כשהוא לבוש באפוד הזוהר.

העובדות השנויות במחלוקת: האם המשיב השתתף ביידוי האבנים או רק נכח במקום כדי לתעד הפרות סדר והפרת זכויות אדם מצד החיילים. 

עד התביעה סמ"ר אביהו אבו היה העד המרכזי במשפט זה, משום שהוא היחיד שמסר כבר בחקירתו במשטרה כי זיהה את המשיב כמי שיידה אבנים. בעדותו בבית המשפט חזר על הדברים וציין, כי זיהה את המשיב בוודאות על פי חולצתו הוורודה, ועל פי התיק השחור שנשא והאפוד הזוהר שלבש במהלך המרדף אחריו. כשנשאל מדוע לא הזכיר את האפוד הצהוב במשטרה השיב כי לא התבקש לתת פרטים מזהים.

סמ"ר אלדד קדר העיד בבית המשפט כי היה מפקד הכוח הצבאי, וכי ראה את המשיב מסתובב עם מיידי האבנים, אך לא ראה אם הוא עצמו השליך אבנים. הוא ראה את המשיב בורח מן המקום עם מפרי הסדר, ולובש את האפוד הצהוב. הוא הסתמך על הזיהוי של סמ"ר אבו ולפיו הנחה את הכוח לעצור את המשיב. גם עד זה נשאל מדוע לא הזכיר את האפוד הצהוב בחקירתו במשטרה, וגם הוא השיב כי לא נשאל על כך, וממילא הניח שהמשטרה יודעת את הדברים משום שהמשיב הובא למעצר יחד עם התיק השחור והאפוד הצהוב.

עד התביעה סמל רז ממן מסר בעדותו כי כשקיבל ממפקדו, סמ"ר אלדד קדר, הוראה לרדוף אחרי מיידי האבנים התמקד במי שהיה לו תיק שחור וחולצה אדומה. אותו אדם הגיע לקרבתן של משפחות שישבו בסמוך, הוציא מתיקו אפוד צהוב ולבש אותו כדי להתחזות לצלם, אך העד עצר אותו בכל זאת. העד מסר בחקירתו הראשית בבית המשפט כי זיהה את המשיב מיידה אבנים, וחזר על כך גם בחקירתו הנגדית. הוא הסביר כי כשאמר במשטרה שראה קבוצה של פלסטינים מיידים אבנים התכוון גם למשיב, אותו ראה מחזיק מצלמה ובשלב מסוים מיידה אבנים.

בפרשת ההגנה העיד המשיב כי פנו אליו מארגון "בצלם" וביקשו שיצלם מקרים של הפרת זכויות אדם באזור האירוע. הוא הגיע למקום עם מצלמה ולבוש באפוד צהוב של "בצלם" והתמקם כ-100 מטרים מן הבית הנטוש. הגיעו כ- 10 ילדים והחלו לידות אבנים לעבר הבית. חיילים רדפו אחרי הילדים אך לא הצליחו לתפוס איש. חיילים ניגשו אליו, קרעו מעליו את האפוד, קיללו אותו  ועצרו אותו. המשיב טען כי שהה במקום כשעה עד שעה וחצי, אך כיוון שלא היו הפרות של זכויות אדם - כגון הכאה  של מפגינים - לא צילם דבר. יש לציין כי בחקירה הנגדית, כשנשאל המשיב מדוע לא הבהיר לחיילים כי הוא רק מצלם את המצב ולא מעורב ביידוי האבנים, השיב "בצלם יודעים שכל שבוע אני הולך לשם לזרוק אבנים...לצלם". לדבריו צילם רק תמונה אחת, של הבית הנטוש, כ- 5 או 10 דקות לפני שנעצר, שכן משתמשים בתמונה כזו לתעד את האירוע.

עד הגנה נוסף היה מר תייסיר רג'עי. מדובר בעורך דין שגם היה שופט ברשות הפלסטינית. לדבריו, מאז שעבר ניתוח לב הוא הולך מדי יום בנחלה השייכת לו, וגם באותו יום התהלך שם. הוא ראה את המשיב יושב על סלע במקום שבו נוהגים ילדים להשליך אבנים. המשיב היה לבוש באפוד "זרחני" והחזיק תיק ומצלמה. העד המשיך בהליכה איטית למרחק של כ- 500 מטרים, ולאחר מכן שב על עקביו. ילדים שעמדו כ- 200 מטרים מן המשיב זרקו אבנים על החיילים. חיילים יצאו מן הבית שהיה במקום והתקרבו למשיב, הורידו ממנו את האפוד ולקחו אותו מן המקום. המשיב אמר להם שלא זרק אבנים. העד אמר כי לא ראה את המשיב מיידה אבנים, אך בחקירה הנגדית הודה שבמשך ההליכה ממקום מושבו של המשיב ועד לסיום מסלולו היה העד בגבו להתרחשויות ולא יכול היה לראות אם המשיב השליך אבנים.

פסק הדין בערכאה הראשונה

בהכרעת הדין קבעה השופטת הנכבדה כי היא נותנת אמון בעדויותיהם של החיילים שהעידו בפניה, וכי אי-ההתאמות בין העדויות, שעליהן הצביעה ההגנה, ניתנות להסבר ולהבנה. כפי שסיכמה את הדברים, סמ"ר אביהו אבו ראה את המשיב מיידה אבנים, וסמל ממן ראו את המשיב בקרב קבוצת מיידי האבנים ועדויותיהם חיזקו את עדותו של סמ"ר אבו.

השופטת הנכבדה דחתה את טענות ההגנה נגד עדויות עדי התביעה, וקבעה כי עדותו של המשיב לא הייתה אמינה בעיניה, משום שהייתה מלאת סתירות ותמיהות לא מוסברות (למשל, האם מישהו אמר לו להגיע למקום או שהגיע ביודעו שזה מקום מועד לפורענות; מדוע המתין במשך שעה וחצי במקום שבו עדיין לא היו הפרות סדר; מדוע לא צילם דבר דווקא כשהחל יידוי האבנים ומרדף החיילים; האם הוא נוהג לצלם בתים נטושים כשלא מתרחש דבר). נוספה עליהן פליטת הפה, בה אמר המשיב כי הוא נוהג להגיע למקום מדי שבוע כדי ליידות אבנים. השופטת ציינה כי עדותו של עד ההגנה מר תייסיר רג'עי אינה יכולה לסייע למשיב, משום שלא ראה את ההתרחשויות במשך פרק הזמן המשמעותי ביותר. 

לאור כל זאת, הרשיעה השופטת קמא את המשיב בעבירה שיוחסה לו.

לאחר שנשמעו טיעונים לעונש, כתבה השופטת בגזר דינה כי העיקרון המנחה בענישת קטינים הוא מתן משקל רב לשיקולי שיקום וענישה אינדיבידואלית. היא לקחה בחשבון את העובדה שהמעשה שעשה המשיב כעת מצוי ב"רף הנמוך של מתחם הענישה הנוגע לעבירות של יידוי אבנים", משום שהאבנים הושלכו מרחוק לעבר כוח חיילים ששהה במבנה מוגן. לאחר שסקרה עונשים מקלים יחסית שנגזרו בפסיקה קודמת בעניינם של קטינים שיידו אבנים, ציינה השופטת קמא כי למשיב לא עומדות נסיבות מקלות כלשהן: הוא מצוי על סף בגירות; הורשע בעבר בעבירה דומה, ועבר את העבירה החדשה במהלך תקופת התנאי שנקבעה לו; לא חלף זמן רב מאז ביצוע העבירה ולכן אין לדעת אם המשיב היטיב דרכיו מאז; המשיב ניסה להסוות עצמו כאיש תקשורת מטעם ארגון לזכויות אדם; הוא לא הביע חרטה על המעשה; בני משפחתו לא גילו מעורבות בהליך הפלילי נגדו ולא הביעו נכונות לסייע בשיקומו. כיוון שנוהל משפט הוכחות, אין המשיב זכאי להקלה השמורה למי שמודה באשמה וחוסך מזמנם של כל הגורמים.

השופטת הנכבדה החליטה בסופו של דבר לגזור על  המשיב 3 חודשי מאסר בפועל בגין העבירה הנוכחית, ולהפעיל עונש מאסר מותנה בן 5 חודשים שנגזר עליו בתיק יהודה 2123/12. כיוון שהמשיב קטין וכדי לאפשר לו "פתח של תקווה" כלשון בית המשפט קמא, הופעל העונש המותנה כך ששלושה וחצי חודשים ממנו מצטברים לעונש החדש שהוטל, והיתרה חופפת למאסר הנוכחי. בנוסף, נגזרו על המשיב מאסר מותנה בן 10 חודשים למשך 4 שנים, וקנס בסך 2,000 ש"ח.

ערעור הצדדים