פסק-דין בתיק ע' 3550/08

המשנה לנשיא סא"ל נתנאל בנישו :

המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בארבע עבירות כדלקמן:

1)       חברות ופעילות בחוליה הצבאית של ארגון הגא"פ, החל משנת 2004 ועד ליום מעצרו, בחוליה זו פעל יחד עם יוסף צבארנה (להלן: יוסף) ואחרים.

2)       ביצוע שרות עבור ארגון הגא"פ, בכך שגייס לחוליה את יוסף הנ"ל ואת רמזי אבו מריה.

3)       שתי עבירות של זריקת חפץ נפיץ. הראשונה, בכך שבחודש נובמבר 2005, זרק המערער, יחד עם יוסף ואחרים, 2 מטעני צינור לעבר רכב נוסע. השנייה, בכך שבחודש פברואר 2006, זרק עם הנ"ל ארבעה מטעני צינור לעבר אוטובוס של חברת אגד.

4)       הנחת מטען חבלה, בכך שיחד עם יוסף, הניח מטען חבלה בגודל של 80 ס"מ סמוך לכביש 60. המטען אותר והושמד ע"י כוח צה"ל.

5)       קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, בכך שבחודש מאי 2006 קשר המערער קשר עם אחר לבצע פיגוע התאבדות. במטרה לממש פיגוע זה פעלו המערער וחבריו לקבלת ציוד ומימון ממפקדת הגא"פ. לאחר מכן, הציע המערער לחבריו כי יחטפו חייל בתמורה לשחרור אסירים. שני הפיגועים לא מומשו כתוצאה ממעצר המערער.

בגין כל אלה, גזר בית משפט קמא על המערער 9 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר מותנה.    

ערעור זה של ההגנה מופנה כלפי חומרת העונש.

עיקר טענותיה של הסנגורית התרכזו סביב ההפליה שנוצרה בין המערער, לבין חברו יוסף, שנשפט לחמש שנות מאסר בלבד, על אף שהורשע כשותף מלא של המערער לרוב העבירות המשמעותיות (חברות ובפעילות בגא"פ, שני הפרטים של זריקת מטעני צינור והנחת מטען החבלה). הסנגורית הוסיפה כי יוסף אומנם לא הורשע בקשירת קשר ובביצוע השירות, אולם נמצא אשם בשלושה פרטים נוספים של זריקת חפץ מבעיר, מעבר לעבירות המשותפות. מכל מקום, והגם שבין שני התיקים, זה של המערער וזה של יוסף, נמצאו מספר הבדלים, לדידה של ההגנה החומרה הכללית הנשקפת מהם זהה. כתמיכה להערכה זו, מפנה הסנגורית לטיעוני התביעה בערעור שהוגש על ידה נגד קולת עונשו של יוסף, במסגרתם טענה התביעה ליתר חומרה במעשי יוסף על פני אלה של חברו, המערער.

התביעה הצבאית התנגדה לערעור. לדעתה, אין מקום להשוואה בין שני המעורבים, מאחר שכאמור הם ביצעו עבירות שונות. לחילופין, טענה התביעה כי גם אם ניתן להתייחס למערער ו ליוסף כשותפים, לנוכח חומרת העבירות הנוספות שבוצעו ע"י המערער, אין מקום לדבוק בעקרון אחידות הענישה. בעניין זה, הפנתה התביעה לפסיקה במסגרתה נקבע לא פעם כי האינטרס הציבורי יצדיק סטייה מעקרון אחידות הענישה.

עם תום העיון בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל ערעור זה.

כאמור, שותפו של המערער לחלק הארי של כתב האישום, יוסף, נשפט לחמש שנות מאסר, כאשר בפני בימ"ש קמא עמד פסק הדין בעניינו של המערער. ערעור התביעה על קולת העונש נדחה ע"י בימ"ש זה (ע' 3568/08). בפסק הדין ציין בית המשפט כי לו עונשו של יוסף היה עומד לבדו לא היה מהסס מלהחמיר עמו, זאת לנוכח החומרה הטמונה במעשיו והמדיניות המקובלת בעבירות כגון אלה המיוחסות לו. ברם, בית המשפט סבר כי לא ניתן להתעלם מהעונש שנגזר על מעורב אחר בפרשה, רמזי אבו מריה, אשר נשפט במסגרת הסדר הטיעון לשנתיים מאסר בגין עבירות של חברות, זריקת חפץ מבעיר (2 פרטים) והחזקת אמל"ח.

דומני כי לנוכח פסיקה זו אין מנוס מקבלת ערעור הסנגוריה.

עקרון אחידות הענישה הינו עיקרון מרכזי בשיטת משפטנו. עקרון זה נועד לשמור על ערך השוויון ויש לו חשיבות רבה לביצור אמון הציבור בהליך הפלילי ולשמירה על מראית פני הצדק (ראה ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 08 (17) 72 וכן ע"פ 10370/02 סוויסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 2168). אשר על כן, בהעדר שיקולים כבדי משקל המצדיקים סטייה מעיקרון אחידות הענישה, ישאף ביהמ"ש למנוע פערים עונשיים ניכרים בין מקרים דומים.

גם באזור הוכר מעמדו המיוחד של עקרון אחידות הענישה:

"דומה כי בימ"ש זה אינו נדרש להכביר מילים אודות מעמדו המיוחד של העיקרון הידוע כאחידות הענישה, או אחידות העונשים. עיקרון זה שזור בפסיקתו של בימ"ש זה, ועשרות, ואולי אף מאות, פסקי הדין בהם הכריע עקרון זה גורלם של מערערים והביא להקלה בעונשם, יוכיח . (ע ' 1571/05 חרוב נ' התוב"ץ, וראה גם עד"י 3397/07 חמודה נ' התוב"ץ (פדאור (לא פורסם) 07 (43) 679, עמוד 1 ))

אשר על כן, גם אם לעתים יפנה עקרון אחידות הענישה את מקומו לטובת אינטרסים אחרים, הדבר ייעשה רק בנסיבות בהן עמידה על העיקרון תפגע באופן משמעותי בתחושת הצדק.

במקרה דנן צדק רב בקביעות בימ"ש קמא בדבר החומרה הבולטת של מעשי המערער. המערער פעל פעם אחר פעם, בדרכים מגוונות, במטרה לפגוע בישראלים. עם זאת, אין ספק כי מעשי המערער אינם חמורים יותר מאלה של שותפו יוסף.