פסק-דין בתיק ע' 35141-11-10

א.         בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: "הועדה"), שליד בית משפט השלום בחיפה, מיום 10.10.10, בראשות כב' השופט א. שדה, בתיק ו"ע 4771-10-09, לפיו נדחה הערר שהגישה המערערת, יליד 1933, על החלטת המשיבה מיום 13.9.09 לדחות את בקשתה של המערערת להכרה רטרואקטיבית בפוסט טראומה, החל מיום פנייתה למשיבה בשנת 1969.

ב.         בדיון שהתקיים בפני הועדה הסכימו באי כח הצדדים לוותר על חקירת המצהירים, וביקשו לסכם טיעוניהם בכתב בצירוף האסמכתאות עליהן הם מסתמכים, כשהועדה מצידה עיינה במסמכים אשר בתיקה של המערערת.

ג.          המערערת הגישה למשיבה ביום 30.5.1969, תביעה לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד ש. שומסקי ז"ל. תביעתה זו של המערערת נדחתה ביום

29.1.76, מבלי שהמערערת הגישה ערר על החלטתה זו של המשיבה. הנימוק בהחלטתה של המשיבה היה שלאור תוצאות הבדיקות הרפואיות אין הוכחות שהנכות לה טוענת המשיבה נגרמה עקב רדיפות הנאצים.

צויין באותה החלטה שהמועד להגשת הערר הוא 14 יום ממועד קבלת ההחלטה, אך כאמור, ערר לא הוגש.

ד.         חלפו שנים, ובתאריך 17.7.2003 הגישה המערערת תביעה שניה למשיבה באמצעות עוה"ד י. קוריס וזאת בהתייחס למחלת עצבים. מציינת הועדה בפסק דינה (פיסקה 12) שבמכתב שצורף לתביעה השניה נכתב מפורשות כי רצ"ב תביעה חדשה, ומכאן הסיקה הועדה שקיימת אינדיקציה לכך שהיתה בידי המערערת ובא כוחה ידיעה על התביעה הראשונה. 

מוסיפה הועדה שבתביעה החדשה לא נטען דבר ביחס לכך שטרם התקבלה תשובה לתביעה הראשונה. התביעה הראשונה לא אוזכרה ומספרה לא צויין וגם לא צויין שביני לביני שינתה המערערת את שמה הפרטי (התביעות לא נשאו מספר ת.ז. אלא שם ומספר תיק פנימי אצל המשיבה).

ה.         במסגרת התביעה החדשה, הוכרה המערערת כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בגין פגימה נפשית ונקבע לה תגמול ממועד הגשת התביעה השניה (1.7.2003).

ו.          כאמור, טענת המערערת שהיא זכאית לתשלום רטרואקטיבי של התגמול החל ממועד הגשת התביעה הראשונה (1969), כשטענתה היא שהחלטת הדחיה לא נשלחה אליה בדואר רשום. לענין זה מסתמכת המערערת על ע.א. (מחוזי תל אביב), 3109/05 מרלן שכטר נגד הרשות המוסכמת, וכן ע.א. (מחוזי תל אביב) 1232/09 הרשות המוסמכת נגד גולדה חיימוביץ מיום 1.7.2010.

ז.          הועדה דנה בהרחבה בשאלת יישומו ופרשנותו של פסק הדין בענין מרלן שכטר, וציינה שהאמור באותו פסק דין אינו חל במקרה שבפנינו. הועדה ציינה, בין יתר הדברים, שהערעור שהגישה המערערת הוא לכאורה על החלטתה של המשיבה מיום 13.9.09, לפיה נדחתה בקשתה של המערערת להכרה רטרואקטיבית כשבפועל, כך מציינת הועדה, הערר הוא על החלטת המשיבה מיום 4.8.04 אשר קבעה את מועד תחילת זכאותה של המערערת לתשלום (1.7.03), כשהמועד להגשת ערעור על החלטה זו (מיום 4.8.04) חלף מזמן.

ח.         מוסיפה הועדה שפסק הדין בענין מרלן שכטר אינו מכשיר "את השיטה לפיה עורר שנרדם על זכויותיו יכול להיזכר ולשלוח מכתב אחרי כמה שנים ביחס לקביעה או החלטה ישנים, ובאמצעות תשובת המשיבה למכתב, להכשיר ערעור על ההחלטה הישנה.... ".

ט.         הועדה מדגישה שההחלטה המהותית נשוא הערר היא משנת 2004, ולמעשה אין כל טענה, ועל פניו ברור, שהמערערת ידעה, הבינה, והסכימה, במשך שנים, למועד שנקבע בהחלטה משנת 2004, דהיינו, שתחילת זכאותה לתשלום מיום 1.7.03 בלבד.

י.          לאחר ניתוח מלוא הטענות שהועלו בפניה, ועיון במסמכים אשר בתיק שהוגש לועדה, קבעה הועדה כי היא מקבלת את טענת המשיבה לפיה נשלחה למערערת הודעת הדחיה (בכל הנוגע להחלטת דחיית תביעתה בשנת 1976) במועד וכדין, וזו הגיעה למי שהיה מוסמך לקבל את הודעת הדחיה, דהיינו, בא כוחה דאז של המערערת עוה"ד שומסקי ז"ל, וכן קובעת הועדה כי הוכח במאזן הנדרש שהמערערת ידעה על דחיית תביעתה והשלימה עימה תוך ויתור על זכות הערר שעמדה לה.

כמו כן קובעת הועדה שהמערערת ידעה שהתשלומים שהיא מקבלת הינם מיום 1.7.2003 והדבר נודע לה ולבא כוחה דאז, עוה"ד י. קוריס, עוד בשלהי 2004 או תחילת שנת 2005.

יא.        הועדה הוסיפה וציינה, שאין מקום להחיל בענייננו את הוראת סעיף 18 של חוק נכי רדיפות הנאצים, הואיל והשימוש בסעיף זה נועד לאפשר לרשות המוסמכת לשנות החלטה שניתנה על יסוד מעשה או מחדל פליליים או שהתגלה על סמך ראיות חדשות כי ההחלטה יסודה בטעות. הועדה מציינת שמשמעות הסעיף היא ראיות חדשות שלא ניתן היה לאתרן או להביאן עובר למתן ההחלטה, כשמראיות אלה עולה שנפלה טעות בהחלטה. עוד מציינת הועדה שעל השימוש בסעיף זה חלים העקרונות של שיהוי ותום לב.

יב.        בענייננו, כך קובעת הועדה, המערערת לא שמרה על רצף דיוני מתביעתה הראשונה (שהוגשה כזכור בשנת 1969). הועדה מוסיפה שמעיון בתביעה שהגישה המערערת בשנת 2003 לא עולה איזכור של החלטה קודמת, אין בתביעה זו טענה לטעות שנפלה בהחלטה משנת 1976, אין כל עתירה לשינוי החלטה ואין התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי שעמדה בלב החלטתה של המשיבה.

יג.         למעשה, כך מציינת הועדה, התביעה שהוגשה בשנת 2003 היא תביעה חדשה, כך עולה מניסוחה ומן ההתכתבויות שנילוו אליה. מציינת הועדה שהמערערת לא תקפה במועד, במסגרת ערר, את החלטתה של המשיבה בדבר העדר קשר סיבתי, לא התמודדה בזמנים הרלוונטיים מול קביעות הרופאים, לא הביאה בזמן הרלוונטי חוות דעת ולא הגישה כל הליך לפי סעיף 18 של חוק נכי רדיפות הנאצים בזמן סביר.

הועדה מציינת שהיה על המערערת לנהל הליך בו יוכח כי נפלה טעות בהחלטתה של המשיבה, ועל סמך ראייה חדשה, דהיינו, ראייה שהיא לא היתה יכולה להגישה בשעתו, ואולם הדבר לא נעשה.