פסק-דין בתיק ע' 3481/09

השופט סא"ל צ' לקח :

הסוגיה שבמחלוקת

הערעורים שלפנינו עוסקים כולם בשאלה אחת ויחידה, והיא האם היה מקום לסטות מהסכמת הצדדים באשר למאסר שייגזר על המשיבים חלף הקנס שהוטל עליהם במסגרת הסדר טיעון. בכל אחד ואחד מהמקרים הציגו הצדדים הסדר טיעון, שכלל מאסר בפועל, מאסר על תנאי, וקנס כספי. הצדדים אף הגיעו להסכמה באשר לתקופת המאסר חלף הקנס ביחס לכל אחד מהמשיבים.

בית משפט קמא החליט לכבד את הסדרי הטיעון, וגזר מאסר בפועל, מאסר מותנה וקנס בהתאם להסכמת הצדדים. בעניין אחד החליט בית המשפט לסטות מהסכמת הצדדים, וזאת כאמור בנוגע לתקופת המאסר חלף הקנס, כלומר התקופה שעל נאשם לרצות במידה ולא ישלם את הקנס שנקבע.

בית משפט קמא נימק את פסק דינו בכך שהמדובר ברכיב שראוי להותירו לשיקול דעתו של בית המשפט, והדגיש כי המדובר בתקופה שלא ניתן לנכות ממנה שליש. בית משפט קמא סבר כי תקופת המאסר חלף הקנס ראוי שתהיה מידתית, ולדעתו במקרה זה הצדדים קבעו תקופה שאינה מידתית, ועל כן התערב בהסכמתם.

עמדת הצדדים

התביעה הצבאית טענה כי אף ששקלה היטב אם להגיש ערעורים במקרים אלה, סברה כי מן הראוי להביא להכרעה עקרונית סוגיה זו, לאור ריבוי המקרים בהם התערב בית משפט קמא בשיקול דעת הצדדים ברכיב זה של מאסר חלף קנס. לטעמה של התביעה, לא הייתה הצדקה להתערב בהסכמת הצדדים.

ב"כ המשיבים השאירו את העניין לשיקול דעת בית המשפט.

דיון והכרעה

לסוגיה שבפנינו התייחסתי בעד"י 1446/09 התביעה הצבאית נ' עויוי. שם קבעתי כי מאסר חלף קנס אינו רכיב עונשי, אלא רכיב שמטרתו לתמרץ את הנאשם לשלם את הקנס (וראו ע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ה(3) 406).

בכך נעוצה, לטעמי, הטעות של בית משפט קמא. מכיוון שמטרת המאסר חלף הקנס הינה לתמרץ את הנאשם לשלם את הקנס, ואינה מהווה רכיב עונשי בפני עצמה, אין להשוותה למאסר בפועל שהינו חלק מהעונש, ולגביו חלים כללים של ניכוי שליש. יש לבחון את תקופת המאסר חלף הקנס כאמצעי להביא את הנאשם לתשלום הקנס. אין היא עונש בפני עצמו. מאחר וזהו הקריטריון לבחינה של תקופת המאסר, שיקולים כגון הזכות לניכוי שליש אינם רלוונטיים.

עם זאת, גם תקופה זו צריכה להיות סבירה והגיונית, וכאמור, צריכה לנבוע מהרציונל של רכיב זה - להביא את הנאשם לתשלום הקנס. באזור יהודה ושומרון מקובלת אמת המידה של כחודש מאסר חלף 1000 ש"ח קנס, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמת הצדדים בתיקים שלפנינו. המדובר באמת מידה, שאינה מחייבת, ובודאי ניתן לסטות ממנה ולהסכים על תקופת מאסר אחרת חלף קנס שנגזר, כל עוד ממלאים אחר הרציונל של רכיב זה, כלומר: תמריץ לתשלום הקנס. עם זאת, ככלל המדובר באמת מידה סבירה.

במקרים שלפנינו, המאסר חלף הקנס נקבע על ידי הצדדים עצמם. כל המשיבים היו מיוצגים, ובאי כוח הסכימו כי תקופה של חודש מאסר תמורת כל 1000 ש"ח היא התמריץ המתאים למשיבים לצורך ביצוע התשלום. באי כוח המשיבים המכירים את לקוחותיהם, יכולים להסכים על התקופה המתאימה חלף הקנס. אין בכך כל פסול, ובמובנים רבים, דווקא הסניגורים נמצאים בעמדה הנוחה ביותר לדעת מה יתמרץ את לקוחותיהם לתשלום הקנס ומהן המגבלות הכלכליות של הנאשמים שהם מייצגים.

משמובאת הסכמה שנערכה עם סניגורו של נאשם לבית המשפט, ראוי ככלל לכבדה. אדגיש שוב, אף אם אין המדובר ברכיב עונשי, הצדדים רשאים להציג בפני בית המשפט הסכמה גם לגביו, כיוון שבדרך כלל יהיה להם את המידע המתאים שאינו תמיד נחשף בפני בית המשפט באשר לתקופה שיהא בה כדי לתמרץ את הנאשם בו מדובר לשלם את הקנס. בהקשר זה אין מניעה להחיל את אותה אמת מידה שנקבעה באשר להתערבות בהסכמת הצדדים ביחס לרכיבים עונשיים ממש (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל). בהתאם לאמת מידה זו, בדרך כלל יאמץ בית המשפט את הסכמות הצדדים, אלא במקרים חריגים המלמדים על סטייה קיצונית ממתחם ראוי.

בכל המקרים שלפנינו לא הייתה הצדקה לסטייה מהסכמת הצדדים, שתאמה ככלל את אמת המידה המקובלת כסבירה באזור, היינו חודש מאסר חלף כל 1000 ש"ח קנס.

בטרם נסיים מן הראוי לשוב ולהדגיש את מה שנאמר בעניין עויוי. ככלל, מן הראוי להותיר רכיב זה, של מאסר חלף קנס, שאינו חלק מרכיבי העונש, לשיקול דעתו של בית המשפט, וטוב תעשה התביעה אם תותיר רכיב זה להבא לשיקולו של בית המשפט. כך ראוי במיוחד באותם מקרים בהם הנאשמים אינם מיוצגים, ואינם מבינים בהכרח את המשמעות של רכיב זה. אם היה מדובר במשיבים ללא ייצוג, לא היה מקום לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט, ואף לא הייתה הצדקה להגשת ערעורים אלה. עם זאת, בענייננו, כאמור, כל המשיבים היו מיוצגים, ועל כן  החלטנו לקבל את הערעורים.

הנשיא אל"ם א' משניות :

אני מסכים.