פסק-דין בתיק ע' 3116/07

                                                                                                                                 השופט סא"ל י' כהן :

1. בפנינו שני ערעורים: ערעור תביעה מחד וערעור סנגוריה מאידך. זה כנגד קולת העונש וזה כנגד חומרתו. לנוחות הדיון נכנה את התביעה הצבאית כמערערת ואת אחמד ג'מיל שבירי, הנאשם דלמטה, כמשיב.
2. המשיב הורשע על פי הודאתו, במסגרת כתב אישום מתוקן, ב-3 עבירות: חברות בהתאחדות בלתי מותרת (ארגון חללי אלאקצא), ניסיון לגרימת מוות בכוונה (ניסיון לבצע פיגוע התאבדות) וסחר באמל"ח (העברת חגורת נפץ).
3. במסגרת הטיעונים לעונש בפני בימ"ש קמא ביקשה התביעה לגזור על הנאשם עונש של 25 שנות מאסר, תוך שהפנתה לתקדימים לפיהם נגזרו על נאשמים במקרים דומים עונשים של 20 ו-21 שנות מאסר, ובסוברה כי יש לראות במקרה הנדון כחמור יותר, זאת לאור העבירות הנוספות בהן הורשע הנאשם. מנגד, הסנגור הפנה לפסיקה מקלה יותר וביקש שעונש המאסר שיוטל על המשיב לא יעלה על 7 שנים.
4. לאחר ששמע את טענות ב"כ הצדדים, ושקל את הנימוקים שבאו בפניו, גזר בימ"ש קמא על המשיב את העונשים הבאים:

15 שנות מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו;

 5 שנים מאסר על תנאי למשך 5 שנים מיום צאתו את הכלא, והתנאי הוא שלא       יעבור עבירה של ניסיון גרימת מוות בכוונה או עבירה דומה לה;

שנתיים מאסר על תנאי למשך 5 שנים מיום צאתו את הכלא, והתנאי הוא שלא        יעבור עבירה שעניינה חברות בהתאחדות בלתי מותרת או סחר באמצעי לחימה או אחזקת אמצעי לחימה.

כנגד גזר דין זה הוגשו, כאמור, ערעורי הצדדים.

5. המערערת סבורה כי שגה בימ"ש קמא משסטה מרמת הענישה הנוהגת בעבירות אלו שהינה, כאמור, 20 שנות מאסר ומעלה. יצוין, כי המשיב הסגיר את עצמו פעמיים: בפעם הראשונה לכוחות הביטחון של רש"פ, להם מסר גם את חגורת הנפץ, ובפעם השנייה עת הסגיר עצמו לכוחות הביטחון הישראלים, בעקבות זאת נעצר והואשם בתיק זה. ואולם, לטענת המערערת הסגרות אלו אינן מביעות חרטה של המשיב ומכל מקום הקלה של 10 שנות מאסר, דהיינו מ-25 שנות מאסר, כרמת הענישה הנוהגת, ל-15 שנות מאסר, כפי שנגזר על המשיב, הינה סטייה ניכרת מהעונש הראוי במקרה זה.
6. הסנגור המלומד הפנה לפסקי דין במסגרתם נגזרו עונשי מאסר נמוכים מ-15 שנים. עוד ציין הסנגור, כי המשיב היה מצוי תחת השפעתם של משלחיו וכי, משהשתחרר מהשפעתם של אלו, הוא ביקש שלא להמשיך בביצוע הפיגוע ולכן הסגיר עצמו ואת חגורת הנפץ שברשותו. נדגיש כי גרסה זו, בדבר היות המשיב נתון להשפעת אחרים, לא הוכחה בבית משפט קמא.
7. אכן, בשורה של פסקי דין מצאנו כי בגין עבירות דומות נדונו הנאשמים לעונשי מאסר של 20 שנה ומעלה (ראה למשל: ע' איו"ש 1917/04 ג'ואדי, ע' איו"ש 2071/05 אבו סריס, ע' איו"ש 1650/04 סעיד). השאלה אותה עלינו לבחון הינה מה הנפקות אותה יש ליתן להסגרות שהסגיר המשיב את עצמו ואת חגורת הנפץ. לאחר ששקלנו בדבר הגענו למסקנה כי יש ליתן משמעות לקולא להסגרה במקרה הראשון. המשיב החביא את חגורת הנפץ קודם שעצר על ידי כוחות צה"ל במחסום ענבתא. לאחר מכן, כששוחרר, הוא נטל את חגורת הנפץ והמשיך לרמאללה, שם הסגיר את עצמו ואת חגורת הנפץ לכוחות הרש"פ. המשיב יכול היה לקחת את החגורה ולמוסרה למשלחיו או לשמור אותה להזדמנות אחרת. הוא יכול היה גם להשאיר את החגורה במקום מחבואה. חלף זאת מצא לנכון להסגיר את חגורת הנפץ ואת עצמו לכוחות הרש"פ. הסגרה זו יש בה כדי לבטא חרטה. לו היה עומד אך מקרה זה לבדו כנגד המשיב היה מקום להקל בעונשו של המשיב.
8. ואולם, העבירה האחרת בה הורשע המשיב - סחר בציוד מלחמתי - הובלת חגורת נפץ, אשר נעשתה שנתיים לאחר מכן, במסגרת קשר עם פעיל עזאתי ועם שניים אחרים מצדיקה להטיל עליו עונש שישקף באופן מאוזן את חומרת מעשיו, וזאת בהסתכלות כוללת של העבירות ובכלל זה חברות בהתאחדות בלתי מותרת.
9. מנגד, נסיבות הסגרתו השנייה של המשיב את עצמו, זאת הפעם לידי כוחות הביטחון הישראליים, לא הובהרו עד תום. המשיב טען שהסגיר עצמו לידי כוחות הביטחון הישראליים. על כך השיבה בתחילה התביעה  כי אין בחומר הראיות מידע המאשר טענה זו. ואולם, בעקבות בירור נוסף, אותו נתבקשה לעשות על ידי בימ"ש קמא, הודיע התובע כי:

" לאחר ברור שעשיתי מסתבר שלאחר מספר ניסיונות לעצור את הנאשם בהיותו מבוקש, הוא הסגיר את עצמו במחסום חווארה לידי כוחות הביטחון הישראליים, וכך החל מעצרו ".

מדברים אלו לא הוברר האם המשיב היה מודע לכך שהוא מבוקש ע"י כוחות הביטחון, כאשר הסגיר את עצמו לכוחות הביטחון הישראליים, אם לאו. ניתן היה לצפות כי נסיבות ההסגרה תובהרנה ע"י הצדדים בבימ"ש קמא. ואולם, אף כי הוכחת החרטה ונסיבותיה הינן בגדר ידיעת הנאשם, הרי שבמקרה זה אנו מתחשבים בכך שהיה זה המשיב אשר העלה את הטענה בבימ"ש קמא וזו לא נסתרה באופן מלא על ידי התביעה. לפיכך, אני סבור כי יש לאפשר למשיב ליהנות מהספק באופן שהדבר ייחשב כנסיבה לקולא לזכות המשיב, ולו באופן חלקי. לכך ניתן להוסיף כי למשיב עבר נקי והוא הודה בבימ"ש קמא בהזדמנות הראשונה.

10. סוף דבר, אני סבור שבימ"ש קמא איזן באופן נכון את הנסיבות המיוחדות של מקרה זה ואולם, גם אם תאמר כי ביהמ"ש דלמטה הקל, במידת מה, עם המשיב בגוזרו עליו עונש של 15 שנות מאסר, הרי אין מדובר בסטייה המצדיקה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפנינו, התערבות בגזר הדין של בימ"ש קמא.
11. אשר על כן אני מציע לחברי לדחות את שני הערעורים ולהותיר את העונש על כנו.