פסק-דין בתיק ע' 2641/10

הנשיא אל"ם אהרון משניות :

א.      כללי

ערעורים אלו עוסקים בפרשה קשה שהסעירה את המדינה לפני תריסר שנים בקירוב, ובימ"ש קמא היטיב לתאר במילים קצרות את האירוע שבו מדובר, ואת השאלות שבמחלוקת בתיק זה, ומוטב להביא את הדברים כלשונם:

"ביום 12.10.2000 רעשה הארץ. ביום זה, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, טעו בדרכם שני חיילי מילואים, ואדים נורז'יץ ויוסף אברהמי זכרם לברכה, והגיעו לפאתי העיר רמאללה. הם נלקחו לתחנת המשטרה הפלסטינית, שם התנפל עליהם המון אדם משולהב, שהכה בהם בכל הבא ליד, השליך אחד מהם מחלון הקומה השנייה של התחנה, ובסופו של דבר גרם למותם של השניים.

השאלות העומדות להכרעה בתיק זה הינן, מה היו מעשיו המדויקים של הנאשם במהלך אירוע זה, ובאיזה שלב עשה אותם: האם לפני מותו של החייל אברהמי ז"ל או לאחריו".

וסאם עלי מחמד ראדי, שהינו המערער בתיק ע' 2641/10 והמשיב בתיק 2731/10, להלן המשיב, הואשם בכך שבאותו יום מר ונמהר, ניצב על משמרתו בפתחו של בנק סמוך לתחנת המשטרה, כאשר הגיעו אליו שני שוטרים ועדכנו אותו כי שני חיילים ישראלים שטעו בדרכם, נמצאים בתחנת המשטרה, במשמורת השוטרים. המשיב מסר את הנשק שהיה ברשותו לאחד השוטרים שהיה אחראי על הנשקייה, ופנה לעבר תחנת המשטרה. בהגיעו, ראה המון משולהב מנסה להיכנס לתחנה, ושוטרים מנסים למנוע זאת. המשיב הצטרף לאנשים שנטלו את גופתו של אחד החיילים, ואדים ז"ל, לכיוון כיכר מנארה הסמוכה והתעללו בגופה, עד שהגיע רכב וחילץ את הגופה מידי ההמון.

לאחר מכן, שב המשיב לתחנת המשטרה, ועלה לחדר בקומה השנייה שבו היה אזרחים ושוטרים שעסקו בהכאתו של רס"ל אברהמי ז"ל (להלן: החייל או המנוח). המשיב הבחין במנוח שוכב על הרצפה בתוך שלולית דם, כאשר אחד, עד תביעה 3 חוסיין אל-לוח (להלן גם אל-לוח), מכה אותו באמצעות מפתח צלב שהיה בידו. לפי הנטען בכתב האישום, המשיב נטל מידי אל-לוח את מפתח הצלב, והכה באמצעותו בראשו של המנוח בשעה שהמנוח עוד היה בחיים, וכתוצאה מהמכות והחבלות של המשיב וחבריו, נפח המנוח את נשמתו.

ב.      ההליכים בבימ"ש קמא

כתב האישום נגד המשיב הוגש ביום 30/06/05, וחודשים אחדים לאחר מכן, ביום 12/12/05 הודיעה התביעה על תיקון כתב האישום, ע"י הוספת שני עדים נוספים לרשימת עדי התביעה, ולמחרת, ביום 13/12/05, הודיעה התביעה כי הוצאה תעודת חיסיון בתיק. אף-על-פי-כן, ישיבת ההוכחות הראשונה התקיימה כשנתיים בקירוב לאחר מכן, ביום 10/10/07, בשל קיומם של ניסיונות הידברות עקרים בין הצדדים, ובשל דחיות חוזרות ונשנות, מטעמים הקשורים בהתנהלותם של שני הצדדים, וכן בשל אי התייצבותה של הסנגורית לחלק מהישיבות. הסנגורית אף לא הופיעה לישיבת ההוכחות הראשונה, ובית המשפט החליט ברוב דעות לשמוע את חקירתו הראשית של עד תביעה 3 (להלן גם אל-לוח), אף בלא נוכחות הסנגורית. במהלך עדותו הוכרז העד כעד עוין, והכחיש את הגרסה המפלילה שמסר באמרה שנגבתה במהלך חקירתו במשטרה, בטענה כי היה נתון בלחץ נפשי בעת גביית האמרה.

 חקירתו הנגדית התקיימה בסופו של דבר כעבור 9 חודשים, ובה שב העד והכחיש דברים שמסר באמרתו, וציין כי הוא מסר את מפתח הצלב למשיב, והמשיב הכה במפתח על הרצפה בסמוך לגופתו של המנוח, בכדי שייראה כאילו הוא מכה במנוח, בכדי שההמון לא יחשוד בו שהוא עוזר לחיילים. בהמשך המשפט העידו שני חוקרי משטרה שגבו אמרות של המשיב, שאחת מהן הוגשה וסומנה ת/10. כמו כן, העידו שלושה עדים שהיו מעורבים באירוע הלינץ', על עצם קיומו של האירוע, אולם ציינו כי לא ראו את המשיב נוטל בו חלק, ובצדק העיר בימ"ש קמא כי לא היה מקום לעדותם, מפני שעצם קרות האירוע לא הוכחש ע"י ההגנה. בהמשך המשפט הוגשו אמרותיו של אל-לוח במשטרה באמצעות החוקר שגבה אותן, וכעבור ישיבות אחדות שבהן נדונו ענייני פרוצדורה למיניהם, ביום 20/11/08, נשמעה עדותו של עד תביעה נוסף, פלוני [XXX], ועדותו נשמעה בדלתיים סגורות, כשהוא עצמו מוסתר ע"י פרגוד.

בימ"ש קמא ייחס חשיבות רבה לעדותו של פלוני, ואף ציטט חלק מעדותו בהכרעת הדין. תמצית דבריו של העד [XXX], היא כי המשיב ציין בפניו כי בחקירתו בשב"כ אישר כי היה במקום הרצח אך הכחיש כי השתתף בעצמו בהכאת המנוח, אולם לאמתו של דבר הוא לקח מידי אל-לוח מפתח צלב ששימש אותו להכאת המנוח, ואף הוא הכה את המנוח באמצעות אותו מפתח, פעמיים - שלוש, בראשו מעל האוזן, עד שהמנוח שעוד הראה סימני חיים קודם לכן, חדל מלנוע. העד נחקר בחקירה נגדית ממושכת וצולבת, אולם חלק מהשאלות שנשאלו ע"י הסנגורית נפסלו ע"י בית המשפט, שקבע כי מדובר בנושאים שנוגעים לשיטות הפעולה של השב"כ, ולכן הם חוסים תחת תעודת החיסיון.

לאחר עדותו של פלוני, הודיעה התביעה לבית המשפט כי פנתה לבית המשפט הצבאי לערעורים, בבקשה לחשוף ראיה שהייתה חסויה עד כה. בעקבות זאת, ניתנה החלטת האב"ד הנכבד, ביום 31/12/08 כי על התביעה לפנות למפקד כוחות צה"ל באזור שחתום על תעודת החיסיון. כך אכן נהגה התביעה, וביום 22/01/09 הודיעה לבית המשפט כי מפקד כוחות צה"ל צמצם את היקף החיסיון, [XXX]

בעקבות זאת ביקשה התביעה לשוב ולהעיד את פלוני, ביחס לפרטים שהיו חסויים קודם לכן, ועתה הותרה חשיפתם. בהחלטה מאותו יום, קבע האב"ד כי העד אכן יזומן לעדות משלימה. אולם בהחלטה נוספת מיום 12/02/09, נתנה לצדדים אפשרות לטעון באשר לעדותו המשלימה של עד זה, והסנגורית אכן הביעה התנגדות נמרצת להעדתו בשנית, ובימ"ש קמא קיבל ברוב דעות את עמדתה, תוך שהוא מציין בהחלטתו מיום 26/03/09, כי "רוב השופטים בדעה שקבלת בקשתה של התביעה תפגע פגיעה אנושה בהגינות ההליך ועל כן אין להיענות לה...".

בעקבות החלטת המפקד הצבאי לצמצם את היקף החיסיון, עתר המשיב לבג"ץ, וביקש בין היתר צו ביניים כנגד שמיעת עדותו של "סולי". בסופו של דבר נמחקה העתירה, לאחר שהמשיב חזר בו מן העתירה בעקבות המלצת בית המשפט העליון, שציין בפסק דינו בבג"ץ 2917/09 כי מקומן של הטענות שהועלו בעתירה, בערכאה הדיונית או בבית המשפט הצבאי לערעורים.

אחר הדברים האלה, בקשה התביעה לזמן לעדות את העד המכונה "סולי" שהינו חוקר שב"כ, ובית המשפט נעתר לבקשה במורת רוח, תוך שהוא מציין בהחלטתו מיום 12/05/09, כי מדובר בהתנהלות לא הוגנת של התביעה, שעוד תיבחן בהכרעת הדין. עם זאת, בית המשפט נעתר לבקשת התביעה והורה כי עדותו של "סולי" תישמע בדלתיים סגורות, והתביעה הודיעה כי באותה ישיבה ייחקר העד רק על חלקו בחקירת אל-לוח, ובישיבה אחרת יעיד גם על חלקו בחקירת המשיב.

העד "סולי" אכן החל להעיד בבית המשפט באותו יום, וציין כי [XXX] בישיבה נוספת ביום 13/07/09 נמשכה עדותו של "סולי", ביחס לחקירתו של המשיב, והעד ציין כי [XXX]

נוכח האמור, הועבר המשך הדיון בשאלה זו, לשופט אחר שאמור היה לדון בטענותיה של הסנגורית, בהליך של גילוי ראיות לפי סעיף 74 לחסד"פ, אולם נוכח אי התייצבותה של הסנגורית לשתי ישיבות שנקבעו לדיון זה, נמחקה בקשתה. בסופו של דבר בית המשפט החליט ברוב דעות [XXX] ונימק בהרחבה את הטעמים לכך בהכרעת הדין, נגד דעתו החולקת של האב"ד. בהמשך המשפט, הודיעה הסנגורית כי היא מוותרת על עדותו של פתולוג שנמנה על עדי התביעה, ובכך הסתיימה פרשת התביעה, ונסללה הדרך לקיומה של פרשת ההגנה.

המשיב היה למעשה העד היחיד שהעיד במסגרת פרשת ההגנה, ועדותו החלה להישמע ביום 01/02/10. החקירה הראשית שלו הייתה קצרה מאוד, ובה אישר את הדברים שמסר באמרות שנגבו ממנו במשטרה. לעומת זאת, החקירה הנגדית הייתה ממושכת ומפורטת, ונמשכה שלוש ישיבות. תמצית גרסתו של המשיב בחקירה הנגדית היא כי באותו יום שמר בסניף בנק סמוך, ולקראת סוף המשמרת הגיעו אליו שני שוטרים ולקחו ממנו את הנשק. הם סיפרו לו על המהומה באזור תחנת המשטרה, ולאחר שסיים את משמרתו בבנק, הלך לכיוון התחנה, וראה המון משולהב צר על התחנה ומיידה אבנים לעברה.

בתחילה הצטרף להמון שנשא גופה של חייל מתחנת המשטרה לכיוון כיכר מנארה, ולאחר שההתקהלות בכיכר פסקה, בעקבות הגעת כוחות של הביטחון הלאומי, הוא שב לתחנת המשטרה, תחילה לאזור המגורים, ולאחר מכן נכנס לתחנה עצמה, ועלה  לחדר בקומה השנייה שהיה מלא באנשים, וחייל שוכב במרכזו. הוא הבחין באל-לוח מכה בחייל באמצעות מפתח צלב, וכשניסה למנוע זאת ממנו, אמר לו אל-לוח כי סבל הרבה מחיילי צה"ל, ומסר לו את מפתח הצלב. לדבריו, הכה ברצפה באמצעות הכלי בכדי להרתיע את האנשים, ובמכה השנייה או השלישית, אחד האנשים דחף אותו, ולכן פגע בכלי ליד ראשו של החייל.