פסק-דין בתיק ע' 2537/12

השופט סא"ל רונן עצמון:

השאלה המרכזית בערעור זה היא, האם מוצדק להקל בעונש המאסר שהוטל על המערער במסגרת הסדר טיעון בערכאה הראשונה.

הרקע

המערער הוא תושב עזון, יליד 1996, שבעת ביצוע העבירות המיוחסות לו טרם מלאו לו 15 שנים. הוא נעצר והועמד לדין ביוני 2011. במסגרת הסדר טיעון בין ההגנה לתביעה אוחדו שני תיקים של העורר לכלל כתב אישום מתוקן אחד.

המערער הודה בכתב האישום המתוקן, וביום 17/6/12 הורשע בעבירות הבאות:

יידוי אבנים לעבר כלי רכב נוסעים: בשני מקרים בחודש מאי 2011 ביחד עם אחר השליך אבנים לעבר כלי רכב ישראליים. באחד המקרים השליך את האבנים ממרחק של כ- 10 מטרים.

במקרה שלישי, ב- 26/3/11 בערב, ביחד עם שניים מחבריו, השליך אבנים מטווח קצר לעבר רכב ישראלי שבו נהגה גב' שני סויסה. אחת האבנים ניפצה את חלון הרכב וחדרה לתוכו. האבן פגעה בכף ידה של גב' סויסה וגרמה לשבר באצבעה.

השלכת בקבוק תבערה: בתחילת 2011 ייצר המערער ביחד עם אחרים שלושה בקבוקי תבערה. יחד  עם חבריו השליך את שלושת בקבוקי התבערה לעבר כלי רכב ישראליים בכביש הראשי הסמוך לעזון.

סחר בציוד מלחמתי: על כך שב- 20/4/11 המערער קיבל לידיו שני רובי ציד, שבהם השתמש לאחר מכן לביצוע ירי לעבר עמדות צה"ל.

ניסיון לגרימת מוות בכוונה: ביחד עם אחרים ירה מרובה ציד, מטווח של כ- 50 מטרים, לעבר עמדה של צה"ל. הנאשם היה בין מי שירה מן הנשק במו ידיו. כוחות צה"ל השיבו אש ולא נגרם נזק כלשהו.

שני פרטים של ירי לעבר אדם: על כך שבשתי הזדמנויות שונות, התקרב עם חברו לעבר עמדות צה"ל, כשהשניים חמושים בשני רובי ציד. המערער וחברו ירו מרובי הציד לעבר עמדת צה"ל. המערער היה אחד היורים. באחד המקרים השיבו כוחות צה"ל אש לעבר היורים, אך לא נגרם נזק כלשהו.

ביום 26/8/12 הציגו הצדדים בבית המשפט קמא עונש שהוסכם ביניהם. ההסכמה כללה מאסר בפועל של 8 שנים, פיצוי כספים בסך 5,000 ש"ח שישולם לגב' סויסה, ומאסר מותנה לפי שיקול דעת בית המשפט.

גזר דינו של בית המשפט קמא

לאחר ששמע את נימוקיהם של הצדדים כתב בית המשפט גזר דין ארוך ומנומק, בהתאם לקווים המנחים להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, כאמור בתיקון 113 לחוק העונשין בישראל.

בפתח גזר דינו ציין האב"ד כב' השופט דהאן כי כאשר טען הסנגור שהסדר הטיעון מחמיר עם מרשו, ביקשה התביעה לחזור בה מן ההסדר, לבטל את ההרשעה ולתקן שוב - לחומרא - את כתב האישום המתוקן. עוד נכתב בגזר הדין כי בסופו של דבר שכנע בית המשפט את התביעה כי הבעת הסתייגות מהסדר הטיעון מצד ההגנה אינה דבר חריג, ואין לראות בה בהכרח חזרה מן ההסדר, בייחוד כשבסופו של דבר הסנגור לא ביקש לחרוג לקולא מן המוסכם.

בית המשפט מנה את השיקולים שהנחו אותו בקביעת העונש הראוי למערער: קביעת מתחם עונש הולם בהתחשב בחומרת העבירה, בגילו ובאשמו של המערער, תוך מתן משקל גם להעדרם של אמצעי שיקום וטיפול בנוער עבריין באזור. עוד הדגיש את העובדה שהמערער פעל בקבוצה, שכל חבריה כבר נשפטו בפני אותו הרכב שופטים, ואת הקושי למצוא תקדימים למקרה כזה, בו קטינים צעירים מאד ביצעו עבירות חמורות ומסוכנות כל כך, ונדונו למאסר בפועל של מספר שנים.

כב' השופט דהאן השווה את מעשיו של המערער למעשיהם של המעורבים האחרים בפרשייה, שהיו בוגרים מן המערער, ובחן מה צריכה להיות ההשלכה של השוואה זו על העונש ההולם את המערער. לאחר שהבהיר כי למרות שהעונש מוסכם על הצדדים, הפוסק האחרון בעניין העונש הראוי למערער הוא בית המשפט, מנה בית המשפט קמא את הנסיבות המקלות והמחמירות שבהן התחשב, אלה הקשורות בביצוע העבירה ואלה שאינן קשורות לעבירה.

בין הנסיבות שקשורות לביצוע העבירות שקל בית המשפט את התכנון המוקדם של העבירות, והכנת כלי הנשק מראש; את הפעולה בחבורה, ואת חלקו המרכזי של המערער, כמי שירה והשליך חפצים במו ידיו ומטווח קרוב; את רצף העבירות בפרק זמן קצר, שיצרו סיכון לחיי חיילים ואף גרמו לפציעת נהגת, והטילו מורא על סביבותיו של המערער במשך אותו זמן; השימוש בנשק חם, אך בחלקו נשק מאולתר שסכנתו פחותה משל נשק תקני.

בית המשפט מנה את מתחם העונש ההולם את העבירות המרכזיות שבהן הורשע המערער: לעבירה של ניסיון רצח בנשק שאינו תקני קבע מתחם של 7 עד 9 שנות מאסר בפועל, בהתאם לפגיעותה של המטרה; לירי לעבר אדם בנסיבות שבהן פעל המערער קבע כי העונש הממוצע הוא 3 שנות מאסר בפועל; לעבירה של יידוי חפצים לעבר רכב נוסע בכביש ראשי, שגרם לפציעה לא חמורה, מצא עונש ממוצע של 5 שנות מאסר בפועל; ליידוי חפץ מבעיר ללא פגיעה קבע עונש של 1.5 שנות מאסר בפועל. לדעתו, שאר העבירות חמורות פחות, ועל כן עונשיהן "ייבלעו" בעונשים שהזכיר.