פסק-דין בתיק ע' 192/08

כללי

רס"ל יחיא מרעי (להלן - המערער) הורשע על ידי בית-הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי הצפון לאחר שמיעת ראיות בעברה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הוטלו עליו בגין הרשעתו שני חודשי מאסר על תנאי וכן הורדה לדרגת סמל.

על ההרשעה בדין ערער המערער באמצעות באי-כוחו המלומדים, רס"ן מרק פרי וסרן ראני עאמר; על מידת העונש ערערו המערער עצמו (ערעור חלופי לערעור על הכרעת הדין) והתביעה הצבאית.

כתב האישום

בכתב האישום אשר הוגש נגד המערער נטען כי בשעת ליל ביום 10/1/2007 איישו המערער (אז נגד בשירות מילואים בתנאי קבע) וחיילים נוספים מחסום צבאי בסמוך לכפר שא-נור. אל המחסום הגיע רכב ובו המתלונן (מר מוחמד עבאדי) ונוסעים נוספים. אחד החיילים במקום הורה למתלונן להתקרב אל כלי הרכב הצבאי שבו ישב המערער, בעוד נערך חיפוש ברכבו. כאשר התקרב המתלונן אל כלי הרכב, פתח המערער את דלת הרכב בעוצמה; זו פגעה במצחו וברגליו של המתלונן והוא נחבל. עוד נטען כי לאחר שיחה קצרה אשר נערכה בשפה הערבית בין המתלונן לבין המערער, הורה לו המערער לרדת על ברכיו. המערער שאל את המתלונן: "עם מי אתה עובד", והשמיע דבר קללה. המתלונן השיב כי הוא ירקן. בתגובה המטיר, לפי הנטען, המערער מהלומות על פניו של המתלונן, עיקם את ידו השמאלית, טרק את הדלת על אחת מידיו ואף אחז בקסדה והכה באמצעותה בראשו של המתלונן ובפניו. אחר כך בעט במתלונן, אשר נפל עקב כך ארצה. לבסוף הורה המערער למתלונן לעזוב את המקום. בכתב האישום נטען כי בעקבות התנהגות אלימה זו של המערער נחבל המתלונן חבלה של ממש ואובחן כסובל מחבלות בעור ראשו.

ההליכים בערכאה הראשונה

המערער כפר בפני בית-הדין קמא במיוחס לו, אף כי הודה בכך שהכה את המתלונן באמצעות קסדה, כפעולה של הגנה עצמית.

לא היה חולק לפני בית-הדין קמא שבעקבות פתיחה באש לעבר הסיור שבו נטל המערער חלק, הוקם המחסום שבו אירע האירוע מושא תיק זה, וכי המתלונן הגיע אל המחסום, אשר הורכב משני כלי רכב מסוג "האמר", כשהוא נוהג ברכב, וכי שם הורה לו אחד מחיילי המחסום לגשת אל המערער, שישב לבדו בכיסא הנהג של אחד מכלי הרכב הצבאיים.

לפני בית-הדין קמא הנכבד העיד המתלונן שאחד מחיילי המחסום כיוון אליו את נשקו לאחר שטען באוזניו שאינו יודע כיצד פותחים את מכסה המנוע של כלי הרכב שבו נהג; הוא הוסיף וסיפר כי הוא הופנה אל הג'יפ הצבאי שבו ישב המערער (נהג הג'יפ), וכי שם המערער פתח את הדלת בחוזקה כך שזו פגעה בו; המערער הורה לו לרדת על ברכיו ואז אחז בידו השמאלית וסובב אותה בעוצמה; אחר כך הכה בו וסטר לו ואף סגר את חלקה הפנימי של דלת הג'יפ בחוזקה על ידו מספר פעמים. לאחר מכן הכה בראשו באמצעות קסדה. לטענתו של המתלונן, הוא החל בוכה וצועק מעוצמת המכות באמצעות הקסדה עד אשר התמוטט. אחר כך דחפו המערער וסילקו מהמקום.

לדבריו, חייל אחר הגיע כדי לסייע לו לקום ואף אמר שהוא מצטער. אחד החיילים האחרים הנחה אותו לנסוע כמאה מטרים בחושך בלא להדליק את פנסי הרכב. לדברי המתלונן, משם נסעו ישירות אל בית החולים. בדרך התלונן אחיו על שאירע, בשיחת טלפון עם המת"ק.

הכרעת הדין בבית הדין קמא

בית-הדין קמא ציין כי גרסת המתלונן, כפי שזו הושמעה לפניו, דומה מאוד לגרסתו באמרתו המשטרתית.

בהעריכו את מהימנות עדותו של המתלונן קבע בית-הדין קמא הנכבד כי הוא הותיר בו רושם "שלילי מאוד ולא אמין", ולפיכך כי "לא ניתן לבסס ממצא עובדתי כלשהו על דבריו". בית-הדין קמא ציין את התרשמותו ש"המתלונן הינו גוזמאי והתיאור שמסר להשתלשלות העניינים אינו אמין, בלשון המעטה". בפרט, ציין בית-הדין קמא את אי-האמון שרחש לטענת המתלונן שלפיה המערער עשה את המעשים האלימים המיוחסים לו כולם "בעודו יושב בכיסא הנהג של הרכב הצבאי", והקשה - "מדוע לא ניסה [המתלונן] להימלט מהנאשם או לחילופין להזעיק את שני החיילים שעמדו מטרים ספורים ממנו".

עוד עמד בית-הדין קמא על סתירות בעדות המתלונן גופה ועל סתירות בין העדויות לבין האמרה המשטרתית. לדוגמה, עמד בית-הדין על כך שבתחילת העדות סיפר המתלונן כי רק למחרת יום האירוע הוא סיפר ליתר הנוסעים ברכבו את אשר אירע לו, ואילו אחר כך טען כי עוד באותו לילה סיפר את שאירע לאחיו, שנסע עמו במהלך האירוע. עוד עמד בית-הדין קמא על כך שבאמרה טען המתלונן כי המערער הכהו באמצעות קסדה בראשו ובאפו עד שדימם מאפו, ואילו בבית-הדין טען כי הוכה בראשו בלבד, וכי דם ניגר מאפו כתוצאה מפגיעת הדלת דווקא. לאחר שעומת עם סתירה זו, שינה המתלונן טעמו וטען כי לא אמר שדימם מהאף לא בבית-הדין ולא במשטרה, ואחר כך כי ייתכן שדימם כשקם, אך לא חש בדבר.

בית-הדין הוסיף וציין כי בתעודה הרפואית על שמו "אין זכר לפציעה כלשהי באפו של המתלונן", וכי מפקד הרכב הצבאי העיד כי בזמן האירוע לא ראה דימום מהאף. דברים דומים אמר גם אחיו של המתלונן.

טענת המתלונן, שלפיה חיילי הסיור האחרים כיוונו נשק לעבר ראשו, נסתרה בעדויותיהם שלהם לפני בית-הדין. בית-הדין מצא את עדותם אמינה; טענת המתלונן כי הוא והנוסעים האחרים ניאותו להרים חולצתם לצורך עריכת חיפוש נסתרה אף היא בעדותו של אחד מחיילי הסיור, אשר טען כי הללו סירבו לכך; חיילי הסיור אף הכחישו טענתו כי עלו לרכב הצבאי ודרשו מהמערער שלא לאפשר לחבריו של המתלונן לצפות במתרחש.

מחמוד עבאדי, אחיו של המתלונן, שהיה מנוסעי הרכב ביום האירוע, העיד לפני בית-הדין קמא, ועדותו נמצאה בלתי אמינה. עדותו דומה הייתה בתוכנה לזו שמסר המתלונן. בית-הדין קמא ציין בהכרעת-דינו כי "דמיון זה, במיוחד לאור חלוף הזמן מהאירוע ועד לגביית האמרה מהעד מעלה תהיות רבות ביחס למהימנות הדברים שנאמרו על ידו וכן מעורר חשש לתיאום פסול של גרסאות". התרשמותו הבלתי אמצעית של בית-הדין קמא מהעדות הייתה שלילית. בית-הדין ציין כי לא האמין לדברי העד ולפיכך בחר "שלא לייחס להם משקל ממשי". בית-הדין התרשם כי העד יצא מגדרו על מנת לסייע לאחיו ולפיכך ענה תשובות מגמתיות; לפיכך סתר עצמו מספר פעמים וסתר בפרטים מהותיים את אמרתו במצ"ח. כך, הצביע בית-הדין קמא על כך ששמע את המערער מורה לאחיו, המתלונן, לכרוע ברך, וכן כי המתלונן שב לרכב כשפניו אדומות, דמעות בעיניו והוא איננו מצליח לעמוד על רגליו. צוין כי הוא טען לראשונה במסגרת דבריו בחקירתו הנגדית ששמע את צליל הסטירות שהונחתו על פניו של אחיו ואת רעש טריקת הדלת על ידו. כאמור, דברים אלו לא נשמעו מפיו קודם לכן. בית-הדין קמא גם ציין כי דבריו של העד ביחס לשמיעת ההתרחשויות הללו אינם עולים בקנה אחד עם עדויות עדי התביעה הנ"ל. הללו מסרו כי לא שמעו את הדברים, למרות שעמדו קרוב יותר לרכב מאשר הוא. גם טענתו של העד כי נשק כוון אליו על ידי אחד החיילים מטווח קצר על מנת שלא יתקרב אל הרכב הצבאי, נשמעה לראשונה בצורתה זו במשפט.

סתירה בין דברי העד לבין דברי המתלונן מצא בית-הדין קמא ביחס לתשובתם לשאלה אם המתלונן סיפר לעד מה נעשה לו עוד באותו הלילה.

בנסיבות אלו לא מצא בית-הדין קמא הנכבד לייחס משקל כלשהו לעדותו של העד.

כאמור לעיל, עדויותיהם של מפקד הרכב הצבאי וחובש נוסף אשר היה חלק מצוות המחסום זכו לאמון מלא מצדו של בית-הדין קמא.

מפקד הרכב סיפר ששלח את המתלונן אל המערער כדי שיתחקרו, שכן הוא עצמו דיבר ערבית פחות רהוטה. הוא הוסיף כי שמע צעקת כאב, הלך מאחורי הרכב ואז ראה את המתלונן יושב "ישיבת צפרדע" ומחזיק את ראשו, בעוד שהמערער יושב במושב הנהג של כלי הרכב הצבאי. העד ציין כי "נלח[ץ]" ממה שראה והפנה, אפוא, אל המתלונן שאלה. בתום האירוע, העיד, המתלונן נראה "חיוור, לחוץ, נסער. עבר איזושהי טראומה, אבל אני לא יודע לנקוב בדיוק". במצב זה הוא נלקח בידו ונמסר לאחד הנוסעים. הוא הצביע על אחד האחרים כמי שינהג ברכב. הוא אישר כי המערער שאל אם "[]יעשו לנו משהו בעקבות המקרה", או ליתר דיוק - מה "יעשו לו על מה שהוא עשה לפלסטיני".

העד הכחיש את הטענה שכיוון נשקו לעבר ראשו של מי מהנוסעים, או כי חייל אחר עשה כך. העד שלל את האפשרות ששמע "בום" או "התנגשות של דלת", ואף לא "הינף יד", למרות שעמד במרחק שממנו ניתן לשמוע את הדברים. העד ציין כי לא ראה את המתלונן בוכה או כי דם ניגר ממנו, ודחה את הטענה שלפיה המערער ביקש שלא לאפשר לחבריו של המתלונן לראות את שקורה.

ביחס לעדותו של עד זה ציין בית-הדין קמא כי היא הותירה "רושם אמין מאוד", שכן הוא ענה בצורה ברורה לכל השאלות, לא ניסה להתחמק ואף לא ניסה להציג עצמו באור חיובי במיוחד. עוד ציין כי דבריו משתלבים עם דבריו של החובש, חברו לסיור.