פסק-דין בתיק ע' 1822-09

השופט סא"ל יעקב לרר :

המערער עמד לדין בבימ"ש קמא בשלושה פרטי אישום כמפורט בכתב האישום המתוקן. שניים מהם על ניסיון לגרימת מוות בכוונה והשלישי על גרימת מוות בכוונה. בשלושת המקרים תכננו המערער וחבריו לגרום למותם של יהודים באשר הם יהודים.

במקרה השלישי, הצליחו במזימתם ורצחו את ארז לבנון ז"ל. המערער הורשע בשלושת פרטי האישום שבכתב האישום המתוקן ובימ"ש קמא גזר עליו מאסר עולם בגין רציחתו של ארז לבנון ז"ל בתוספת 7 שנות מאסר בגין העבירות הנוספות בהם הורשע.

המערער מערער על ההרשעה ועל חומרת העונש. לגישתו בימ"ש קמא שגה כאשר העדיף להתבסס על אמרתו הראשונה של העד במשטרת ישראל ולא על אמרותיו הנוספות או על עדותו בביהמ"ש. הסנגור הרי טען כי המתואר באמרה ראשונה זו אינו תואם את השכל הישר ואת ההיגיון. באשר לעונש טען הסנגור כי ראוי היה להקל במידת מה עם המערער על רקע קטינותו בעת ביצוע העבירות.

יאמר כבר עתה, שלא מצאנו כל ממש בערעור לא בעניין עצם ההרשעה ולא בעניין חומרת העונש.

זאת ועוד, הודעת המערער ת/11 אותה בחר ביהמ"ש להעדיף על פני גרסאותיו הנוספות של המערער, אמרתו של המעורב השני בפרשה מוסא חלייל, כמו גם הדו"ח הפתולוגי שמתאר 9 דקירות שונות, מהן שלוש בגב, כל אלה מלמדים על רצח בכוונה ובתכנון מראש.

קראנו בעיון את הכרעת דין של בימ"ש קמא. בימ"ש קמא ניתח נכונה את הראיות שבאו בפניו, הן מבחינת העובדות והן מבחינת המהימנות, ואין מקום להתערבותנו בקביעותיו.

אשר על כן אנו דוחים את הערעור לעניין ההרשעה.

גם לעניין הערעור הנוגע לעונש אין מקום להתערבותנו.

המערער נטל חלק פעיל ודומיננטי במעשים נפשעים ואכזריים.

המערער דקר למוות אדם שלא הכיר. הוא דקרו אך ורק בשל מוצאו ודתו, היותו יהודי. מעשה זה היה פרי תכנון מוקדם ונבע אך ורק משנאתו של המערער ליהודים באשר הם. מעשה הרצח היה מעשה מתוכנן, כאמור פרי תכנון מוקדם ואין מקום להקל בנסיבות מקרים כאלה. להיפך יש להחמיר בהם.

בעת ביצוע הרצח היה המערער בן 17 וחצי שנים (המערער יליד 18.8.89 והרצח בוצע ב-25.2.07), לו היה המערער בגיר אין ספק כי בנסיבות מקרה זה ראוי כי דינו ייגזר למאסר עולם.

ב"כ המערער טוען כי עקב גילו של המערער יש להימנע מלהטיל עליו עונש של מאסר עולם בפרט האישום השלישי.

כאשר מדובר בעונשו של קטין מן הראוי לצטט שוב את אשר הובא בפס"ד של בימ"ש קמא מפי ביהמ"ש העליון:

"קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעיתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי" (ע"פ 8164/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 477, 584-583 (2003).

דברים דומים נאמרו בעניין ע"פ 1789/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 420 ,עמ' 427-428 כדלקמן:

"כלל הוא כי בגזירת עונשם של קטינים יש לשים דגש על שיקולי השיקום ולייחס להם משקל נכבד, וכך משמיענו גם חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971. יחד עם זאת נקבע לא אחת כי במקרים בהם העבירות הינן קשות והמעשים הינם חמורים ואכזריים, השיקול השיקומי, גם כאשר מדובר בקטינים, מאבד את מעמד הבכורה ומהווה רק שיקול אחד מתוך מכלול השיקולים ובהם שיקולי הגמול וההרתעה"

באותו עניין אישר בית המשפט העליון עונש של מאסר עולם על קטין שהורשע בביצוע מעשה רצח על רקע לאומני, וציין בהקשר זה כי:

"דומה כי המקרה שבפנינו הוא אחד מאותם מקרים שבהם יש להעדיף את שיקולי הגמול וההרתעה על פני השיקול השיקומי. אכן, נוכח חומרתם המופלגת של מעשי המערערים, נוכח המאפיינים הלאומניים של מעשיהם, נוכח התכנון המוקדם והמדוקדק של פעילותם ונוכח משך הזמן שבו התרחשה הפעילות נראה כי הצורך בהשגת יעדים של גמול והרתעה יש לו במקרה זה חשיבות מכרעת, ואילו היעד השיקומי, אף כי יש להביאו בחשבון, חשיבותו פחותה" (שם, עמ' 428-429)