פסק-דין בתיק ע' 1773/09

השופט אל"ם מ' תירוש :

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו.

המשיב (המערער בתיק 1773/09, להלן המשיב) הורשע בבית המשפט הצבאי ביהודה, ע"פ הודאתו ובמסגרת הסדר טעון פתוח, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן, כדלקמן:

א.      חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת- עבירה לפי תקנה  85 (1 ) (א )לתקנות ההגנה (שעת חירום ) 1945.

ב.   ירי לעבר אדם- עבירה לפי תקנה 58 (א ) לתקנות ההגנה ( שעת חירום ) 1945 -( ארבעה פרטי אישום).

ג.    סחר בציוד מלחמתי - עבירה לפי סעיף 2 לצו בדבר איסור סחר בציוד מלחמתי, יהודה והשומרון, ( מס' 243 ) תשכ"ח 1968.

נגזרו עליו 8 שנות מאסר לריצוי בפועל שמנינן מיום מעצרו ו-24 חדשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך 5 שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה או עבירה אחרת שמהותה כוונה ליצור סיכון לחיי אדם.

על גזר דין זה הונחו בפנינו ערעור התביעה-על קולת העונש, וערעור הסנגוריה - על חומרתו.

טיעוני הצדדים

התוב"ץ ציינה כי המשיב הורשע בהשתתפות ב-5 פיגועי ירי שונים אשר בכולם ירה בעצמו, לעבר מחנה עופר ולעבר מחנה בית אל, תוך שימוש בכמות תחמושת גדולה. בנוסף היה המשיב חבר במשך 3 שנים בארגון "גדודי חללי אל- אקצה", כך שאותם פיגועי ירי היו במסגרת הארגון. בנוסף רכש ומכר אקדח ורובה מסוג קלצ'ניקוב.

על מגוון עבירות אלה נגזרו עליו שמונה שנות מאסר בלבד, המהוות סטייה משמעותית מרמת הענישה המקובלת. מכאן ערעור התביעה.

לתימוכין בדבריה אזכרה התוב"ץ את פסקי הדין הבאים: ע' איו"ש 1114/04 (עניין אבו-שמה); ע' 1818/07 (עניין אבו-חנאני); ע' איו"ש 1265/05 (עניין  עטארי); ע' 3541/07  (עניין אבו-ע'וילה); זאת תוך אבחונם מן העניין שלפנינו. כן ציינה כי בימ"ש קמא הפנה לתיק  יהודה    3658/06 ( עניין מחמוד )- שם דובר בשותף חלקי ביותר למשיב שבפנינו באירוע ירי אחד, אשר לא הורשע בהשתתפות בו וע"כ גזר דינו לא רלבנטי לענייננו. הרשעתו התייחסה לאירועי ירי אחרים והייתה זמן רב לאחריהם.

כן הוסיף והפנה בית המשפט קמא לתיק יהודה 3739/07  (עניין קטוף ) בו המדובר במי שאינו שותף למשיב שבפנינו וגזר דינו, אשר הוצג כתקדים, אינו כזה בהיותו גזר דין של ערכאה ראשונה. באותו עניין הודה הנאשם כבר בהקראה הראשונה וחסך את זמנו של בית המשפט. לפסק דין זה התייחס בית משפט זה בע'   3541/07 שאוזכר לעיל וקבע כי המדובר הנו בפסק דין של ערכאה ראשונה שאינו יכול להוות תקדים.

תיק יהודה 2178/07 (עניין אלפקייה) המדובר הנו במי שכלל אינו שותף למשיב שבפנינו, אשר הורשע במסגרת הסדר טעון עם התביעה.                                                                        

לסיכום דבריה סבורה  התוב"ץ כי העונש שהוטל על המשיב סוטה ביותר ממחצית מן העונש הראוי והיא מבקשת להחמיר בעונש , על פי התקדימים שהגישה, כך שיהלום את חומרת העבירות.                

ב"כ המשיב/מערער הגיב להערות הביקורתיות שנשמעו מפי בית המשפט במהלך הערעור באשר להצדקה להגשת ערעור סנגוריה, בנסיבות המקרה שלפנינו וחזר בו מן הערעור. לטענתו התביעה מגישה פסקי דין בלתי רלבנטיים. בעת דיונים על הסדר טעון בערכאה ראשונה התביעה אינה נוטה לומר מהי רמת הענישה שלה. התוצאה מכלל גישת התביעה היא כי במקרה זהה שני סנגורים שונים ולחלופין אותו סנגור מול תובעים שונים יכולים לקבל עסקאות שונות וזאת בניגוד לעקרון אחידות הענישה. לשיטתו טענתו בדבר ירי מטווח בלתי אפקטיבי היא נכונה ובאף אחד מהמקרים בהם הורשע שולחו לא הייתה מטרה להרוג אדם. שיקול ההרתעה בענישה אינו תופס כאן לטעמו שכן העבירות בוצעו ב- 2004-2005 והיום המצב שקט.

דיון

מושכל ראשון הוא כי התביעה אמונה על אינטרס הציבור וחובה עליה לבוא לביהמ"ש ולהבהיר מפורשות מהו אינטרס הציבור. כך צריכה הייתה התביעה, בערכאה הראשונה, לנקוב בעונש הנדרש על פי הפסיקה באזור. לא כך נהגה התביעה שכן סיכמה טיעוניה לעונש כהאי לישנא :

" לאור כל האמור ובהתאם לפסיקה שהוגשה ובהתאם לחומרת העבירות שהורשע הנאשם אבקש להשית עליו עונש חמור ומשמעותי " ( תיק 2090/07, עמ' 2  שורות 20-22 לפרוטוקול מיום 16 בפברואר 2009, הטעות התחבירית במקור ).