פסק-דין בתיק ע' 1706/06

השופט אל"ם איציק מינא :

כללי

נגד המערערת (המשיבה בתיק 1770/06, להלן: המערערת) הוגש כתב אישום אשר ייחס לה עבירה של חטיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 67א(א)+(ד)+(ז) לצו בדבר הוראות בטחון, תש"ל-1970 ו-סעיף 14(א) לצו בדבר כללי האחריות לעבירה, תשכ"ח-1968, וכן עבירת הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, לפי סעיפים 90(ו) ו-92 לצו בדבר הוראות בטחון, תש"ל-1970. עבירות אלה יוחסו לה בשל חלקה באירוע חטיפת נהג מונית אשר אירע ביום 11.07.03, במסגרתו השתתפה המערערת יחד עם אחרים, ביניהם ארוסה לשעבר, בתוכנית שמטרתה לחטוף נהג מונית ישראלי, על מנת לדרוש בתמורה לשחרורו את שחרורם של אסירים פלשתינים. על פי הנטען בכתב האישום, נועדה נוכחותה של המערערת, יחד עם אחותה הקטינה, להפיג את חששו של נהג המונית למען יוכלו לבצע את זממם. 

נפרט תחילה את השתלשלות האירועים כפי שהובאו בכתב האישום כאמור. ביום 10.7.03, שוחחה המערערת עם ארוסה לשעבר, אחמד חג'אג' וקבעה להיפגש עימו בלוד. למחרת, הגיעה המערערת, מלווה באחותה בת ה-3, לקניון לוד ונפגשה שם עם ארוסה ועם חברו, ראמז רימאווי, שותף לאירועי אותו היום. במהלך פגישה זו סיפר אחמד לנאשמת כי בכוונתו לחטוף יהודי, נהג מונית, וזאת על מנת לדרוש בתמורה שחרורם של אסירים פלסטיניים מבתי כלא בישראל.  

באותו יום, בסמוך לשעה 17:00 עצר אחמד חג'אג' מונית באזור קניון לוד וביקש מהנהג, אליהו גוראל, להסיע אותו, את חברו ראמז ואת המערערת לשער שכם בירושלים. המערערת יחד עם אחותה הקטינה בת 3 שנים, ארוסה וחברו נכנסה אל תוך המונית של אליהו גוראל והאחרון החל בהסעתם לירושלים דרך כביש 443.

בהגיעם לירושלים, באזור שועפט, שלף אחמד חג'אג' סכין והצמידה לגרונו של אליהו גוראל והכריחו לעצור את המונית. ראמז רימאווי קשר את ידיו של נהג המונית בשרוך נעליו ועבר לשבת עמו מאחור. המערערת ואחותה ישבו במושב הקדמי ו אחמד חג'אג' נהג במונית בדרך לבית חנינה. שם ירדו מהרכב, עקפו ברגל את המחסום א-רם ובאמצעי תחבורה שונים הגיעו לביתוניא, תוך שהנהג מובל אחריהם באיומי סכין.

בכפר ביטוניא, סעדו החוטפים יחד עם הקורבן במסעדת "האני באני" ולאחר מכן התפצלו, כך ש ראמז רימאווי לקח את אליהו גוראל לבניין נטוש הסמוך למגדל המים של כפר ביטוניא ושם שמר עליו, בעוד אחמד הסיע את המערערת ואחותה לביתן בלוד, ברכב "סובארו" שקיבל ממכר בחרבתא. אחמד, איפוא, נותר ללון בתוך הרכב בסמוך לביתה של המערערת.  

בבוקר יום המחרת, בסמוך לשעה 6:30, אסף אחמד את המערערת ואחותה, בת ה-10, מביתן. לאחר מכן, נלקח החטוף ע"י אחמד, ראמז, המערערת ואחותה אל הגבעות הסמוכות לעין קיניא. לאחר שהגיעו למקום, נותר ראמז לשמור על הנחטף ואילו אחמד, המערערת ואחותה נסעו לחרבתא, שם החזיר אחמד את הרכב לידי מכרו. לאחר מכן, שבו אלה אל המקום בו נשאר ראמז לשמור על החטוף. לאחר הגעתם, ראמז רימאווי יצא לרכוש מוצרי מזון וזמן קצר לאחר שחזר, המערערת ואחותה עזבו את המקום.

במהלך שהייתה של המערערת בקרבת החטוף, הביעה היא דאגה לשלומו, ביקשה להתנהג אליו יפה וכן ביקשה שתינתן לו האפשרות ליצור קשר עם משפחתו. כמו כן, המערערת נתנה לחטוף את מכשירה הסוללרי, בכדי שידבר עם משפחתו.

למחרת נעצרה המערערת ע"י כוחות הביטחון ואילו חבריה נהלו משא ומתן לשחרורו של החטוף והציגו בפני נציגי כוחות הביטחון הישראליים דרישות לשחרר 2000 אסירים פלסטיניים מבתי כלא בישראל בתמורה לשחרורו של אליהו גוראל, וזאת עד אשר נעצרו ביום 16.7.03. 

ההכרעה בבימ"ש קמא

בהתאם להבנות אליהן הגיעו הצדדים, חלק מחומר הראיות בתיק זה הוגש בהסכמה. עם זאת, שותפיה של המערערת, אשר נשפטו ודינם נגזר במהלך משפטה, נחקרו על דוכן העדים. במקביל לחקירתם, לאחר שהוכרזו כעדים שותקים, התקבלו אמרותיהם שנמסרו במשטרה, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. במסגרת פרשת ההגנה, העידה המערערת להגנתה. 

במהלך הדיון בבית משפט קמא חזרה התביעה על האישומים המיוחסים למערערת, לפיהם נטלה חלק פעיל במעשה החטיפה תוך שהצטרפה בלב חפץ לתכנית החטיפה ואף היוותה חלק מרכזי במצג שווא שהוצג בפני נהג המונית, לפיו מתבקש הוא להסיע משפחה תמימה. הסנגוריה מצידה, טענה כי מדובר בנערה בת 18 אשר נסיבותיה האישיות וקשר רומנטי כושל עם יוזם החטיפה, הם שהביאו להסכמתה לנסוע עם מבצעי החטיפה לירושלים, זאת מבלי שהתלוותה לכך כל מודעות או כוונה להשתתף במעשה החטיפה או ליטול כל תפקיד פעיל או מחדלי בו.

על כן, בצדק סיכם רס"ן מייקל בן-דוד, שופט המיעוט, את הנקודה עליה נסבה המחלוקת שבין הצדדים, כך:

"...על העובדות הבסיסיות הנוגעות למעשה החטיפה אין כלל מחלוקת בין הצדדים. על שני הצדדים מוסכם, כי עובר למעשה החטיפה יידע אחמד חג'אג' את הנאשמת כי בכוונתו לחטוף נהג מונית, מתוך מטרה לשחרר עצורים ואסירים המצויים בכלא הישראלי. על שני הצדדים מוסכם כי הנאשמת נסעה עם אחמד וראמז במונית, הלכה עימם ממקום החטיפה ועד למקום שבו נותר ראז לשמור על נהג המונית החטוף בלילה, ושבה עם אחמד לחטוף ביום המחרת...

המחלוקת בין הצדדים נסבה, למעשה, סביב חלקה של הנאשמת במעשה החטיפה. השאלה הצריכה להכרעתנו היא: האם נטלה הנאשמת חלק במעשה החטיפה ואם כן, האם יש בחלק זה כדי להפוך את הנאשמת לעבריין עיקרי בהתאם לסעיף 14 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה."

(עמ' 4 להכרעת הדין ש' 2-10)

הנה כי כן; הכרעת דינו של בימ"ש קמא מהווה, למעשה, פועל יוצא מן אותה המחלוקת בין הצדדים לגבי מידת מעורבותה של המערערת בחטיפת הנהג, שכן כל אחד משופטי ההרכב הנכבדים ראה את חלקה המעשי והרוחני של המערערת בביצוע העבירה מזווית ראיה אחרת וזאת לאור קביעותיהם השונות באשר לנקודה על ציר זמן החטיפה, בה הצטרפה המערערת לדבר העבירה. 

השופט רס"ן מייקל בן-דוד בדעת מיעוט סבר כי התביעה לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה באשר להסכמתה של המערערת להשתתף בביצוע אקט החטיפה הספציפי של אליהו גוראל. לדבריו, לולא חזרה המערערת יום למחרת אל המקום בו הוחזק החטוף, ייתכן וצריך היה לדון בסוגיית עצימת העיניים מצידה של המערערת. אך, משחזרה המערערת, למחרת, יחד עם אחמד, לאחר שנכחה באירועי היום הקודם, לא תוכל שוב להסתתר מאחורי הטענה כי לא ידעה שמדובר בחטיפה וכי אין לקשור אותה למעשי החוטפים. בהסתמך על קביעה זו, סבר שופט המיעוט, כי יש לייחס למערערת אחריות בגין אירועי היום השני בלבד ולהרשיעה בעבירת הסתרת חטוף, המוגדרת בסעיף 67א(ז) לדבר הוראות ביטחון "המסתיר או כולא אדם באיסור בידיעה שהוא נחטף..." וזאת בנסיבותיו המחמירות של סעיף קטן (ד) - "בידיעה שהנחטף יהיה צפוי לסכנת חיים או חוטף אדם כדי לסחוט או לאיים".