פסק-דין בתיק ע' 1671/09

המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו :

המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של קשירת קשר לייצור חפץ נפיץ.

על פי המתואר בכתב האישום, במחצית השנייה של שנת 2007, משעלה הצורך של פעיל צבאי לשוחח עם אדם המתמחה ביצור חומרי נפץ, התבקש המערער להיפגש עם אותו פעיל. המערער הסכים לבקשה זו. ואכן, בהמשך הדברים נפגש המערער עם שלושה נוספים, ביניהם הפעיל הצבאי. בפגישה זו שוחחו הארבעה אודות דרכים שונות לייצור חומרי נפץ ואודות אפשרויות לרכישת חומרי גלם. בין היתר, מסר המערער לאחד הנוכחים מספר טלפון של סוחר בחומרי הגלם. במקביל, קיבל המערער דיסק ובו מידע אודות ייצור חומרי נפץ. תקופה מסוימת לאחר הפגישה המשיכו ארבעת הנוכחים בה להיות בקשר באמצעות שליחת אשגרים.

במסגרת הסדר הטיעון עתרו הצדדים במשותף כי יושת על המערער עונש מאסר בפועל בן 14 חודשים, מאסר מותנה וקנס בסך 3,000 ש"ח.

ביהמ"ש קמא התלבט האם ראוי לכבד את ההסדר. על כן, לאחר שהזהיר את הצדדים כדין כי אינו כבול להסדר הטיעון, איפשר להם להגיש השלמת טיעונים. ברם, גם לאחר קבלת טיעונים נוספים, לא שוכנע ביהמ"ש כי ראוי לכבד את הסדר הטיעון. לדידו, בשים לב לחומרת העבירה, למומחיות המערער ולהרשעתו בעבר בין היתר גם בעבירה דומה, שורת הדין הייתה כי יש להטיל על המערער עונש מאסר כפול ומשולש.

לנוכח האמור, ומשהגיע ביהמ"ש למסקנה כי העונש המוצע סוטה סטייה קיצונית מהעונש הראוי, גזר על המערער 24 חודשי מאסר בפועל, לצד מאסר מותנה וקנס.

בעקבות זאת, הוגש הערעור הנוכחי, אשר במסגרתו טענה ההגנה כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו שלא לאמץ את ההסדר ולגזור את הדין על פיה.

ב"כ המערער סמך את ערעורו על סבירות ההסדר לנוכח השיקולים שהביאו לכריתתו. בעניין זה, הדגיש הסנגור את טיבו של הקשר שלא הוגדר אלא באופן כללי בלבד, וכן את רמת הענישה המקובלת בעיני התביעה בעבירות דומות. עוד טען הסנגור כי עברו הפלילי של המערער שימש כשיקול לחומרא אשר גולם בהסדר הטיעון. לבסוף, ציין הסנגור כי לא ניתן לראות במערער מומחה לחומרי נפץ, מאחר שגם הוא קיבל הסברים בתחום במהלך הפגישה.

גם התביעה הצבאית תמכה בקבלת הערעור.

הלכה ידועה היא כי לא במהרה יתערב ביהמ"ש בהסדר טיעון שהוצג בפניו ע"י הצדדים,  האמונים כל אחד על אינטרס חשוב, טובת הציבור מחד וזכויות הנאשם מאידך (ראה ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, נ"ז (1) 587).

עם זאת, לעולם רובצת אחריות הענישה על כתפי ביהמ"ש (ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ח (5) 158). אשר על כן, בית המשפט אינו פטור מבחינה עצמאית של שאלת סבירות העונש המוצע בפניו והתאמתו לשיקולי הענישה הרלוונטיים ובכלל זה לאינטרס הציבורי (ע"פ 1281/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 08 (12) 426).

לנוכח האמור, נקבע פעם אחר פעם כי בימ"ש יכבד את הסדרי טיעון המובאים בפניו, זולת אם שוכנע כי ההסדר הינו בלתי סביר עד שיש בו כדי לפגוע באינטרס הציבורי או אם קיים טעם מיוחד המצדיק את אי קבלתו והטלת עונש שונה מזה שנתבקש על ידי הצדדים (ראה עניין פלוני הנ"ל ובאזור עד"י 4445/07 התביעה הצבאית נ' תעמרי [פדאור (לא פורסם) 07 (39) 586], וכן עד"י 4163/06 בלאץ נ' התובע הצבאי [פדאור (לא פורסם) 07 (4) 472]).

מן הכלל אל הפרט.

סבורני כי בחינת הסדר הטיעון שהוצע על ידי הצדדים כאמור אינה יכולה אלא להביא למסקנה דומה לזו שנקבעה על ידי בימ"ש קמא.

ראשית, העונש לו עתרו הצדדים סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה שנקבעה על ידינו בעבירות של קשירת קשר בנסיבות דומות. שנית, עסקינן במערער שלחובתו הרשעה קודמת בעבירות בטחוניות ובכלל זה יצור פצצות ואימון בהפעלתן, החזקת מספר קילוגרמים של חומרי נפץ וניסיון ליצר חומר נפץ מחומרים כימיים. לא זו אף זו, באותו פסק דין הקל ביהמ"ש עם המערער תוך התחשבות במאסרו ברשות הפלסטינית ובשים לב לחרטתו. מצופה היה כי המערער ש"נכווה ברותחים" יזהר גם מ"צוננים". חלף זאת, הצטרף המערער בנפש חפצה לקשר נוסף ליצר חומרי נפץ, קשר בו נטל חלק פעיל צבאי. בנסיבות אלה, הצדק עם בימ"ש קמא כי במקרה דנן, עברו של המערער ומעמדו צריכים לשמש כנסיבה משמעותית להחמרה.

כאן המקום לציין כי ביהמ"ש בחן את הפסיקה שהוגשה לעיונו ומצא שאין הנדון דומה לראייה. גם בנקודה זו אין לי אלא להצטרף לקביעותיו של ביהמ"ש.

לנוכח האמור, ומאחר שהתרשמתי כי ביהמ"ש איזן נכונה בין כלל השיקולים ומתוך זה אף בצורך שלא למצות את הדין עם המערער לנוכח הסתמכותו על הסדר הטיעון, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

השופט אל"ם ד' יהב :

אני מסכים.