פסק-דין בתיק ע' 1127-04

השופט סא"ל י' חניאל :

בתאריך 25.3.02 נעצר, חאלד אבראהים ע/רחמן אבו-עג'מיה מחברון (המערער בתיק 1127/04 והמשיב בתיק 1134/04, להלן: "המערער"), וכבר בתאריך 5.5.02 הוגש נגדו כתב אישום לביהמ"ש הצבאי באדוריים.

מלכתחילה החזיק כתב האישום אשר הוגש נגד המערער כאמור, שני פרטי אישום בלבד, אולם במהלך המשפט תוקן כתב האישום והורחב. חרף זאת, ובהגיע עניינו לכלל סיום, תוקן כתב האישום פעם נוספת והועמד על 3 פרטי אישום, אשר עניינם ניסיון לסחר בציוד מלחמתי, ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת וניסיון לגרימת מוות בכוונה.

יובהר, כי צמצומו של כתב האישום לכדי שלושה פרטי אישום, התאפשר לאחר שהצדדים הגיעו לכלל הסדר ביניהם, ומשהודיע אגב כך המערער, כי הוא מסכים להודות בשתיים מתוך שלוש העבירות אשר התביעה הצבאית ייחסה לו.

יחד עם זאת, המשיך המערער וכפר בעבירה המרכזית, שבכתב אישום זה, אשר ייחסה לו עבירה שעניינה ניסיון לגרימת מוות בכוונה. לכן, משהוגש כל חומר הראיות הרלוונטי בעניין זה, התבקש ביהמ"ש להכריע את הדין בסוגיה אשר במחלוקת. 

בהכרעת דינו, מיום 21.1.04, מצא בימ"ש קמא את המערער אשם בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. חרף זאת והגם כי ביהמ"ש מצא את המערער אשם אף בפרט האישום המרכזי אשר בו כפר המערער, הוא זיכה אותו מחלק נכבד מהתשתית העובדתית אשר התביעה הצבאית ביקשה לייחס לו.

משהורשע, גזר בימ"ש קמא את עונשו של המערער ל-14 שנות מאסר, ומתוכם ציווה כי 10 שנות מאסר יהיו לריצוי בפועל מיום מעצר המערער, ואילו היתרה תהיה על תנאי למשך 5 שנים מיום שחרורו מן הכלא.

בתאריך 21.4.04 הגיש ב"כ המערער, עו"ד זכי כמאל, ערעור לבימ"ש זה, המכוון הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, ואילו התביעה הצבאית אשר מטעמים השמורים עימה לא עתרה כנגד הכרעת דינו של בימ"ש קמא, הגישה את ערעורה בתאריך 22.4.04, המכוון אך לעניין קולת העונש אשר השית ביהמ"ש על המערער.

בטרם אפנה לטענות הצדדים, מצאתי כראוי לחזור לעובדותיו של פרט האישום המרכזי, זה אשר נשאר להכרעתו של ביהמ"ש ושעניינו ניסיון לגרימת מוות בכוונה.

בתאריך 9.3.02 בסמוך לשעה 19:00 נסעו המערער וחברו לדהרייה. במהלך הנסיעה משקיבל המערער שיחה טלפונית ממחמוד דודין, לפוגשו בתחנת הדלק בדורא, נענה המערער לבקשה ונסע למקום.

השניים הגיעו לתחנת הדלק בדורא ושם אספו את מחמוד דודין ושניים מחבריו, מחמוד אבו צלאח ואנס מסאלמה. השניים האחרונים היו חמושים ברוס"ר M-16 ואילו מחמוד דודין ביקש להסיעם למחסום אשר בדהרייה.

במהלך הנסיעה סיפר מחמוד דודין למערער כי פניו של אנס מסאלמה מכוונות לבאר שבע, שם בכוונתו לבצע פיגוע התאבדות. אנס מסאלמה ירד סמוך למחסום דהרייה ועלה על מונית בדרכו למחסום רמאדין. אולם משלא הצליח שם לעלות על מונית ישראלית אשר תביא אותו לבאר שבע שב על עקבותיו, ואילו המערער וחברו אשר עדיין המתינו במקום לבקשת מחמוד דודין, הסיעו את השלושה חזרה למחסום אל חאווז בחברון.

מבחינתו של המערער הסתיימה מעורבותו במסכת עובדתית זו אולם, כך התברר למחרת, כי אנס מסאלמה הגיע לאשדוד שם פתח בירי אוטומטי לעבר אזרחים ישראלים אשר שהו בסמוך לאולם שמחות, ואף פגע בילד ופצעו באורח בינוני.

בנסיבות אלו, ומשהסכימו הצדדים במישור העובדתי, גדר המחלוקת אשר נשאר להכרעתו של בימ"ש קמא נגע בעיקר לשאלת אחריותו המשפטית של המערער, הן בכל הנוגע לניסיון הפיגוע בבאר שבע והן בכל הנוגע לפיגוע אשר בוצע בפועל באשדוד. כאמור זיכה בימ"ש קמא את המערער מאחריות לפיגוע אשר בוצע באשדוד, ומצאו אשם בסיוע אשר נתן, לניסיון הפיגוע בבאר שבע.

הטענה המרכזית אשר נטענה לפנינו על ידי הסנגוריה, הייתה כי לא התגבש אצל המערער כל יסוד נפשי הדרוש להרשעה בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, ומשלא הצליחה התביעה הצבאית להוכיח מעל לכל ספק סביר, כפי המתחייב בפלילים, את אשמתו של המערער, לא היה מקום להרשעתו. אגב כך הוסיפה הסנגוריה וטענה, כי ההליך אשר התקיים בבימ"ש קמא היה נגוע בפגמים פרוצדוראליים אשר הביאו לעיוות דין המחייבת את התערבותו של ביהמ"ש לערעורים.

ובאשר לעונש, סבורה ההגנה כי העונש אשר הושת בסופו של דבר על המערער ממצה הוא את הדין עם המערער, והוא חורג ממידת העונש אשר הוטל על נאשמים בעבירות זהות או דומות. על כן, מבקשת היא כי ביהמ"ש יתערב בעונש וימתיק אותו באופן משמעותי.

עמדת התביעה הצבאית, באשר להכרעת דינו של ביהמ"ש וביחס לעונש, הייתה נחרצת וחד משמעית. ידע המערער, כך מבקשת התביעה הצבאית לטעון, כי הוא מוביל אדם המתכוון לבצע פיגוע התאבדות, ומשידע זאת ונתן לו את הסיוע הדרוש, לא ניתן לשלול את היסוד הנפשי המיוחס לו לצורך ההרשעה. בנסיבות אלו סבורה התביעה הצבאית, כי בימ"ש קמא לא נתן בגזר דינו כל ביטוי לחומרתה של העבירה, ועל כן מוצאת היא טעם בדרישה להחמיר עם המערער מעבר לעונש שפסקה לו ערכאה קמא.

כבר בראשית הדברים ראיתי צורך להבהיר, כי לא מצאתי כל פגם בהתנהלותו של הדיון, ולא השתכנעתי כי דרך קיומו של ההליך הביאה לפגיעה ממשית ולעיוות דין חמור בעניינו של המערער.

המערער היה מיוצג מראשית הדיון על ידי אחד מטובי הסנגורים באזור וההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, נפל כפרי בשל, לאחר שאלו הצליחו לצמצם במידה ניכרת את נקודות המחלוקת אשר הייתה ביניהם. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, הן ממה שאמרו הצדדים והן ממה שאמר המערער בעצמו, אין כל ספק כי ידע הוא את מה שיחסה לו התביעה הצבאית בכתב האישום, ומהסכים להסדר הדיוני, ומשבחר להשתלב בו בהודאה כאמור, אין כל ספק כי לא שגה ביהמ"ש בעניין הפרוצדוראלי, וכי לא נפל בעניינו פגם המגיע לכדי עיוות דין המחייב את התערבותנו.