פסק-דין בתיק ע' 1058/05

השופט סא"ל י' חניאל :

בתאריך 2.4.02 נעצר ויליאם סאמח פארס אלחטיב (להלן: "המערער"), על ידי כוחות הביטחון,  בחשד כי היה מעורב בפעילות אסורה. לימים הוגש נגדו כתב אישום המחזיק 37 פרטי אישום, אשר מתארים פעילות חמורה, הנוגעת לשורה של עבירות שיש בהן פגיעה בבטחון האזור ושלום תושביו. משהצליחו הצדדים לצמצם במידה ניכרת את נקודות המחלוקת שביניהם, תוקן כתב האישום בתאריך 27.7.04 ואילו המערער הודה בכל המיוחס לו בכתב אישום זה, מלבד פרטי האישום 16 ו-17, אשר עניינם גרימת מותו של סג"ם יאיר נבנצאל ז"ל וניסיון לגרימת מותה של אימו הגב' עדינה נבנצאל תבדל"א.

בנסיבות אלו, עם סיומה של פרשת ההוכחות, הרשיע ביהמ"ש את המערער בכל המיוחס לו בכתב האישום. כך, הורשע המערער בעבירות שעניינן חברות בהתאחדות בלתי מותרת, 6 עבירות שעניינן קשירת קשר לעבור עבירה שדינה מעל 3 שנות מאסר, ירי לעבר אדם בשתי הזדמנויות שונות, סחר באמל"ח, החזקת כלי ירייה וניסיון לגרימת מוות בכוונה ב-9 אירועים שונים זה מזה. מאידך, זיכה ביהמ"ש את המערער, מחמת הספק, מכל המיוחס לו בפרטי האישום 16 ו-17, אלו שייחסו לו את גרימת מותו של סג"ם יאיר נבנצאל ז"ל וניסיון לגרימת מותה של אמו.

משהורשע כאמור, גזר ביהמ"ש למערער עונש של 30 שנות מאסר לריצוי בפעול, אשר יימנו מיום מעצרו.

שני הצדדים גם יחד, לא ראו עין בעין את פסיקתו של ביהמ"ש דלמטה. על כן, כיוונו שניהם את הערעורים שבפנינו כנגד פסיקה זו, כשעתירתה של התביעה מכוונת כנגד הזיכוי וכנגד העונש, ואילו הסנגוריה מכוונת את ערעורה כנגד חומרת העונש שנפסק למרשה.

בטיעוניה בעת הדיון, חזרה התביעה הצבאית על עיקרי טענותיה שבכתב, כשבראש ובראשונה מבקשת היא, להחזיר את הדיון בתיק לבימ"ש קמא, כדי לאפשר הגשתו של חומר ראייתי אשר ביהמ"ש דלמטה סרב לקבלו מטעמים שפורטו. אף אם לא תתקבל טענתה זו, עותרת התביעה לעניין קולת העונש שנפסק למערער.

לצורך טענות אלו יש להבהיר כדלהלן:

ביום 29.2.04 הודיעו הצדדים לבית משפט קמא כי הגיעו להסדר דיוני, לפיו במידה ולא יגיעו להסדר עד הישיבה הבאה, יוגש חומר ראייתי בהסכמה, כולל חומר טכני. בישיבה הבאה, ביום 27.7.04 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, אשר במסגרתו הבטיח המערער להודות ב-35 עבירות. על בסיס ההסכמה הותר לתביעה להגיש חומר טכני הנוגע לשתי העבירות בהן כפר המערער. בישיבה זו הכריזה התביעה "אלו עדיי".

על אף הסכמה זו לא הוגש החומר הטכני, ורק בישיבה הבאה, ביום 5.10.04 בה הייתה קבועה פרשת ההגנה, ביקשה התביעה להגיש את החומר האמור. חרף הסכמתה מלכתחילה, התנגדה ההגנה למהלך זה, הן מהטעם שעבר לכך המועד והגשת החומר בשלב זה של הדיון יפגע בה ולא לא יאפשר ניהול פרשת ההגנה כהלכה, והן מהטעם שההסכמה הייתה כפופה לתנאי כי החומר הראייתי יוגש רק בשלב שהצדדים לא יגיעו להסדר טיעון, ואילו הצדדים אכן הגיעו לכלל הסדר שהוביל להודאת המערער.

בית משפט קמא החליט לא לאפשר את הגשת החומר הטכני. הוא נימק את החלטתו בשני טעמים. ראשית, על פני הדברים עולה מפרוטוקול הדיונים הקודמים, כי ההסכמה אשר הייתה להגשת החומר הטכני, נוגעת רק לשני האישומים בהם לא הודה המערער, ולפיכך אין להגיש את החומר הטכני הנוגע אף לאישומים בהם הודה ואשר ביהמ"ש כבר הרשיעו בהם. שנית, הגשת החומר ביום בו אמורה להיפתח פרשת ההגנה, למעלה מחודשיים לאחר המועד בו היה אמור החומר להיות מוגש, אכן תפגע בפרשת ההגנה.

בנסיבות אלו כאמור, עותרת התביעה להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא, כדי לאפשר את הגשת המסמכים הרלוונטיים וכדי לאפשר בכך לביהמ"ש להכריע את הדין בהתאם.

וככל שנוגעים הדברים לזיכוי המערער משני העבירות החמורות אותן הכחיש, טוענת התביעה כי טעה בית משפט קמא, עת סבר כי קיים שוני בין שתי אמרותיו של ע"ת 4 זו שכתובה בעברית וזו שכתובה בשפה הערבית. לטענת התביעה בשתי האמרות מסר העד כי הוא שמע מפיו של ויליאם עצמו כי הוא ביצע את הפיגוע. לפיכך, לא היה מקום לקבוע כי המדובר בעדות סברה או בשמועות לא מבוססת.

מאידך, ערעורה של הסנגוריה נסב על חומרת העונש בלבד. הסנגוריה טוענת כי בית המשפט טעה כשהשית על המערער עונש כה חמור ולא נתן משקל ראוי לעובדה כי המערער הודה וחסך מזמנו היקר של ביהמ"ש. טעה ביהמ"ש גם כשלא נתן את המשקל הראוי לעובדה, כי הודאתו של המערער בנסיבות אלו מעידה על כך שהפנים את חומרת מעשיו.

לאחר בחינה ושקילה הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים.

באשר לטענתה הראשונה של התביעה, אומר כבר עתה כי לא מצאתי בה ממש. מעיון בפרוטוקולים של הדיונים השונים עולה כי ההגנה הסכימה אמנם להגשת חומר טכני, הסכמות אשר באו במהלך הדיונים, אולם מרגע שהגיעו הצדדים להסכמה לתיקונו של כתב האישום והודאת המערער בעקבותיו, לא היה עוד להסכמות אלו כל צורך. מעיון בפרוטוקול מיום 27.7.04 עולה עוד כי התביעה אכן הכריזה "אלו עדיי" והגם כי לא נפתחה עדיין פרשת ההגנה, ניתן בהחלט לומר כי הסתיימה כבר פרשת התביעה.

ראשית לכל דבר, יש להבהיר להסיר מעל הפרק כל מחלוקת באשר לסוגיה הטכנית וכמוה גם באשר לסוגיה המהותית הנוגעת להליך הפלילי. מטרת ההליך הפלילי היא להביא לגילוי האמת, ועל כן, יש להיזהר מלהעניק לנוהל ולפרוצדורה מעמד של בכורה אשר יבואו וידחו את מהותו של עניין ויהפכוהו לטפל. רעיון זה, נדון בין היתר בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין " קניר" (ע"פ 951/80, קניר נ' מדינת ישראל) כדלהלן:

" הגישה, לפיה יש להשאיר לבית המשפט שיקול דעת אם להזמין עדים ולקבל ראיות גם לאחר שלב הסיכומים, עולה בקנה אחד עם תפיסת היסוד בדבר מהות ההליך הפלילי. הליך זה אינו תחרות או מאבק בין תובע לנאשם, אשר כל סטייה מכללי התחרות או המאבק יש בה כדי להכריז על המנצח. ההליך הפליל הוא מסגרת דינים, הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו, לקבוע חפות או אשמה. לשם כך על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן שתי משימות נוגדות. נהפוך הוא: הכללים באים לקבוע סטנדרט של ניהול משפט, אשר- על פי ניסיון החיים- יש בו כדי להביא לחשיפת האמת, ובכך תואמות שתי משימות אלה. עם זאת, יש ועמידה פורמאלית על סדר הכללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך של הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם ייתנו לבית המשפט סמכות ושיקול דעת לעשות צדק ".

וכשבאים אנו להכריע בעניינו, אין לנו אלא להידרש לשאלה, כלום היה בהגשת החומר הטכני, בשלב זה של הדיון, כדי לפגוע בהגנת המערער. האם יש יסוד לטענה כי משדחה ביהמ"ש את בקשת התביעה להגשת החומר הראייתי, נפגע האינטרס הציבורי והאם בשל כך זוכה המערער בסופו של עניין משתי העבירות המרכזיות, בהם כפר.

מאידך, כלל ידוע הוא כי אין התביעה רשאית להפתיע את ההגנה על ידי הגשת חומר ראיות אשר לא עמד לעיון ההגנה. זאת על מנת לאפשר לנאשם לקיים את הזכות למשפט הוגן, באופן שתינתן לו הזדמנות מלאה להכין את הגנתו נגד האישומים המיוחסים לו (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) 376, בש"פ 3991/05 מדינת ישראל נ' אוחיון, תק-על 2005(2), 2030).