פסק-דין בתיק וע 1318/04

עמוס זמיר, שופט (דימוס):-

         בפנינו ערר על החלטת המשיב מיום 24.6.2004, לפיה נדחתה השגתם של העוררים על השומה המתוקנת שנקבעה ע"י המשיב, בה החליט המשיב - לאור האמור בטופס י"א שנתקבל מהעוררים - לתקן את גובה ניכוי הפחת.

         ואלה הן העובדות, בתמצית, הקשורות לענייננו:

         1. שלושת העוררים היו שותפים בבעלות על המקרקעין נשוא הערר.

         2.    בחודש מאי 2000 מכרו העוררים את המקרקעין, כאשר המקרקעין כוללים בחובם קרקע שעליה מוקם מבנה מקורה.

         3.   העוררים הגישו למשיב הצהרה על מכירת המקרקעין, אולם במסגרת הצהרתם הנ"ל הם לא דיווחו האם נוכה פחת על ידם אם לאו, ואם כן - מהו גובה הפחת שהם חישבו לניכוי.
        4.   עקב החוסר הנ"ל בהצהרת העוררים, קבע המשיב כי ינוכה פחת, עפ"י הדין, משני שליש המבנה ואילו בגין שליש (הקרקע) לא ינוכה כל פחת.     

        5.   העוררים הגישו ערר על דחיית השגתם על שומת ניכוי הפחת הנ"ל (להלן - "הערר הראשון"), אולם תוך כדי בדיקת נושא הפחת בשלב ערר זה, התברר למשיב עקב בדיקה אצל פקיד השומה (מס הכנסה), כי עפ"י טופס הפחת שצורף במשך השנים לדוחו"ת השנתיים של העוררים לשלטונות מס ההכנסה, הרי קרוב לכ-80% ממחיר המקרקעין יוחס למבנה שעל הקרקע ונוכה במהלך השנים כפחת.

         6.   לאור מה שנמצא, כאמור, בטופסי הפחת שהוגשו לפקיד השומה ע"י העוררים, תיקן המשיב את השומה והפחית את הפחת שנוכה בגין המקרקעין.

         7.   עם התיקון הנ"ל של השומות ובגללו, נדחה הערר הראשון של העוררים, מאחר והשומות המעורערות בערר הראשון כבר לא היו קיימות, ולא היה על מה לערער.

         8.   כאמור, תיקן המשיב את השומה, ועל תיקון שומה זה השיגו העוררים, השגתם נדחתה, ועל כך הוגש הערר הנוכחי.

          שתיים הן הסוגיות שהצדדים חלוקים עליהם:  האחת - האם המשיב היה רשאי לתקן את השומות כאשר אלה היו כבר בהליך של ערר?  והשניה - האם, לצורכי מס השבח, כאשר סכומי הפחת שנתבעו בפועל לצורכי מס הכנסה עולים על "הסכומים שניתנים לניכוי", ניתן להפחית רק את סכומי הפחת שנתבעו לניכוי לפי פקודת מס ההכנסה?

          העוררים טוענים כי למשיב לא היתה סמכות לתקן את השומות, שכן אי ציון הפחת בהצהרותיהם למס שבח אינו מהווה "הצהרה בלתי נכונה". עוד טענו העוררים כי הטופס שנתגלה אצל שלטונות מס ההכנסה אינו מהווה עובדה חדשה. ועוד טענו העוררים כי לא היה מקום לתקן את השומה לפני שהמשיב היה צריך לעשות שימוע בנושא זה לעוררים, שימוע שלא נעשה כלל ע"י המשיב.

          לעניין הערר גופו טענו העוררים כי מה שנתבע ע"י העוררים בפני שלטונות מס ההכנסה., אינו צריך ואינו יכול לפגוע בזכותם לענין ניכוי הפחת לפי חוק מיסוי מקרקעין, וכי על המשיב היה לקבל את חוות דעתו השמאית של השמאי, מר דוד דדון, שעניינה היה שווי המבנה. לטענת העוררים אין כל תלות בין סכומי הפחת שנוכו בפועל (עפ"י הדוחו"ת של העוררים לשלטונות מס ההכנסה), לבין "סכומי הפחת הניתנים לניכוי" עפ"י החוק הדן במס שבח (חוק מיסוי מקרקעין). טענתם הנ"ל של העוררים הינה פועל יוצא מטענתם הנוספת והיא: העוררים כלל לא מכרו את המבנה (המהווה סככות ישנות) שבגינו היה ניתן לנכות פחת, אלא הם מכרו את הקרקע ואת זכויות הבניה עליה, ולכן הם לא היו צריכים בכלל להצהיר על הפחת בגין המבנה.

          המשיב טען כי לאור האמור בסעיף 85(1) ו-(2) לחוק מיסוי מקרקעין(שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, היתה למשיב הסמכות המלאה לתקן את השומות (והדבר נעשה תוך תקופת ארבע השנים, היא התקופה המאפשרת לעשות כך בהתאם לחוק). כמו-כן טען המשיב שטענת העוררים שאין מקום להתחשב בפחת בגין המבנה, טענה זו סותרת את הדין הכללי וכן את חוק המקרקעין הקובע כי עיסקת מקרקעין חלה על הקרקע ועל כל דבר המחובר לקרקע. עוד טען המשיב כי העוררים אינם יכולים להינות מהפחת העודף שנוכה על ידם במשך שנים (לפי הדוחו"ת שהגישו בזמנו לשלטונות מס ההכנסה), שהרי אם תתקבל טענת העוררים, כי אז מצבם יהיה עדיף על מי שנהג בהתאם לחוק וניכה פחת נכון עפ"י הדין, ולא יווצר מצב שבו העוררים ייחשבו כמי ש"יצאו חוטאים ונשכרים".