פסק-דין בתיק וע 1151/03

1.   העוררת, תושבת נתניה בשנות ה- 70 לחייה, גרושה ואם ל-3 ילדים בגירים, היתה מעורבת בפיגוע חבלני בשוק בנתניה ביום 19.5.2002, עת ערכה קניות בשוק, והיא מבקשת להכיר בה כנפגעת פעולת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל- 1970 (להלן- " החוק").

2. טענות העוררת,בקצרה, הן אלו: העוררת ערכה קניות בשוק בעת שהתרחש אירוע האיבה הנ"ל וכתוצאה מפיצוץ של מחבל מתאבד שפוצץ עצמו בשוק, עפה העוררת על הדוכנים בשוק ונגרמו לה פגיעות רבות. בתביעתה  טענה העוררת כי נגרמו לה פציעות גוף והיא סובלת מפגיעות בתחום האורטופדי, פגיעה נפשית ןפגיעה בשמיעה. העוררת טוענת כי מאז האירוע, היא סובלת מהפרעות בשינה, מחרדות ופחדים, מאי שקט, מסיוטים ומעצבנות .

3. המשיב מצידו אינו חולק על קיומה של פעולת האיבה הנ"ל אולם טוען כי בהיעדר ראיה לנזק שהעוררת סבלה בגין אירוע האיבה הנ"ל, נדחתה תביעתה. החלטת המשיב נסמכת על חוות הדעת של רופאה מצד המשיב, ד"ר בר-און, מיום 14.1.03, לפיה לעוררת לא נגרם נזק נפשי או גופני מהאירוע, זאת , בין היתר, בהסתמכה על הבדיקה במיון לפיה לא היתה חבלה ישירה. לדבריה, באיבחון נוירופסיכולוגי שעברה העוררת אצל המשיב נמצא כי לעוררת בעיות נפשיות כרוניות קודמות רבות, אין לה פגיעה נפשית כתוצאה מהאירוע, וכי לעוררת יש נטייה להגזמה. כמו כן, מציינת ד"ר בר-און כי בתיק סיעוד קיים תיעוד רפואי קודם כבר מ- 9/98 באבחנות של- מצב אחרי חבלת ראש, תסמונת פוסט- טראומטית, מחלה דיכאונית, אסטמה , תת פעילות של בלוטת התריס, כאבי גב חוזרים. לגבי נושא השמיעה- טוענת ד"ר בר-און כי עקומת השמיעה קשורה למחלה קודמת ממנה סובלת העוררת, (פרסביאקוזיס) ואיננה אופיינית לחבלת רעש. גם בבדיקה נוספת של תיק העוררת, חוזרת ד"ר בר-און על טענותיה בפנייתה הנוספת לרשות המאשרת מיום 27.1.2004, (שניתן בהמשך לסיכום התיק מיום 14.1.03 הנ"ל), וטוענת כי העוררת אף הצהירה בפני 3 גורמים שונים כי לא נחבלה גופנית: מיון בי"ח מאיר מיום האירוע, ( 19.5.02) ד"ר ולדמן איריס  (רופאת משפחה) וד"ר צ'אושו, (נוירולוג) למחרת האירוע . (20.5.02).

4. בשלב זה ראינו לנכון לציין כי בפני וועדה זו הוצג חומר רפואי עצום בהיקפו בכמה קלסרים עבי כרס, אשר התייחס בחלקו לעברה הרפואי של העוררת ולטיפולים הרפואיים שקיבלה העוררת לפני אירוע האיבה ובחלקו לאחריו. לאחר עיון בחומר הרפואי שצורף לתיק ושמיעת טיעוני שני הצדדים, הועדה דחתה את בקשת העוררת למנות מומחה שיחווה דעתו בשטח האורטופדיה, החליטה הוועדה בדיון שנערך בפניה ביום 28.2.05 הועדה מינתה שני מומחים בשני התחומים הבאים: את ד"ר חיים גרינשפן בתחום הנפשי, שחוות דעתו מיום 7.2.06 הוגשה לתיק בית המשפט ביום 12.2.06. ואת ד"ר מריאן קלמנוביץ בתחום השמיעה שחוות דעתו מיום 10.7.05 הוגשה לתיק בית המשפט ביום 11.7.05. עוד חשוב לציין בהקשר זה, כי כל החומר הרפואי הרב  שהצטבר בתיק זה הועבר  לעיונם של  שני המומחים בטרם נתנו את חוות דעתם בתיק זה.

5. בסיכומיו, מבקש ב"כ העוררת מוועדה זו לקבל את מסקנתו של ד"ר גרינשפן, המומחה בתחום הנפשי, לפיה העוררת סובלת מהפרעת  PTSD  כתוצאה מהאירוע ולקבוע לה 10% נכות לצמיתות, כאמור בחוות הדעת הנ"ל. לגבי חוות דעתו של ד"ר קלמנוביץ, המומחה בתחום השמיעה, טוען ב"כ העוררת כי היא מנוגדת לחוות דעת רפואיות שצורפו לתיק בית המשפט מטעמו ולפיהן אין עוררין כי לחייבת נגרם נזק בתחום השמיעה אולם מאחר שלעוררת אין אפשרות  לצרף חוות דעת נגדית מפאת מצוקה כלכלית, מבקש ב"כ העוררת לקבל את חוות דעתו של ד"ר קלמנוביץ.

6. גם ב"כ המשיב טוענת בסיכומיה כי לאור האמור בחוות דעתו של ד"ר קלמנוביץ , בדבר היעדר הקשר הסיבתי בין אירוע האיבה לפגיעה בשמיעה של העוררת, יש לדחות את הערר ככל שהוא נוגע לטענת הפגיעה בשמיעה.מנגד, טוענת ב"כ המשיב לענין הפגיעה הנפשית,  כי לעוררת היו קשיים רבים בתחום הנפשי עוד לפני האירוע, (הערכת תלות מ- 7/1998 שנערכה לעוררת לצורך תביעה לגמלת סיעוד)  ,לרבות מחלה דיכאונית ותסמונת של PTSD כתוצאה מאירועים אחרים שקדמו לאירוע האיבה. העוררת הסתירה זאת בבדיקותיה בפני ד"ר פורה, המומחה מטעם המשיב, ובפני ד"ר גרינשפן, דבר המעיד על חוסר אמינותה של העוררת. לדידה של ב"כ המשיב, מסקנתו של ד"ר גרינשפן בדבר קיומו של  הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי של העוררת לבין אירוע האיבה, איננו תואם לנתוני ההגזמה והסתרת המידע של העוררת שציין ד"ר גרינשפן בחוות דעתו ועל כן יש לדעתה לדחות את התביעה גם ככל שהיא נוגעת לפגיעה נפשית עקב האירוע הנטען.

7.         בהסתמכו על החומר הרפואי העצום בהיקפו שהובא לעיונו ומבדיקתה של העוררת, ד"ר קלמנוביץ הגיע למסקנה בחוות דעתו כי בנושא השמיעה אין קשר סיבתי בין מעורבותה של העוררת באירוע האיבה לבין תלונותיה בנושא הירידה בשמיעה: דוחות השמיעה של העוררת אינם מצביעים על פגיעה של חבלה אקוסטית אופיינית לחשיפות לרעש במקום בו היה פיגוע, וכי תמונת השמיעה של העוררת תואמת לגילה והיא תוצאה של הזדקנות מערכת השמיעה מדובר ב- " תהליך פיזיולוגי הקשור בגיל. אין באף אחת מהבדיקות האלו תמונה של טראומה אקוסטית אופיינית לחשיפה לרעש."  בהסתמכו על מסמכים רפואיים שונים, קובע ד"ר קלמנוביץ  בחוות דעתו, בין היתר, כי:- " בניגוד לטענה של גברת אברהמי שעפה על הדוכנים בעת הפיצוץ ישנם גורמים אחרים שחולקים על כך."   כמו כן קובע ד"ר קלמנוביץ, בהסתמך על מסמכים שהיו בפניו לגבי עברה הרפואי של העוררת כי: " לנ"ל אנמנזה (סיפור רפואי) של רעשים באוזניים." בהתיחסו לחבלה קודמת של העוררת בתאונת מעלית בשנת 1995, ד"ר קלמנוביץ קובע כי: " כאבי ראש, הפרעות בשינה, סחרחורת, זימזומים באוזניים יש להם בסיס בחבלת הראש עוד ב 1995 הרבה זמן לפני האירוע הנדון". (ההדגשה במקור). בנושא השמיעה, קובע כאמור ד"ר קלמנוביץ, בהסתמכו על בדיקות השמיעה שנעשו לעוררת והרקע הרפואי הקודם של העוררת, כי- " בכל 4 הבדיקות התמונה האודיומטרית היא זהה (למעט הבדיקה מ- 13.12.02 שהיא דומה לאחרות אך לא לגמרי זהה). תמונה אודיומטרית מסוג זה מתאימה לגילה של הנבדקת, שב- 2002 היתה בת 67. זאת תמונה של הזדקנות של מערכת השמיעה (פרסביאקוסיס) ולא תמונה של חבלה אקוסטית אופיינית לחשיפות לרעש בשדה רעש. לדבריו, בהתפוצצות, עוד כאשר גברת אברהמי שהייתה במרחק של כ- 4 מטר מאזור הפיצוץ, הייתי מצפה למצוא בדיקת שמיעה מתאימה לחבלה אקוסטית, אך לא מצאתי באף אחת מהבדיקות תמונה אודיומטרית מתאימה לחבלה אקוסטית."

8.         בהקשר לחוות דעת של מומחה שמונה מטעם בית המשפט, אנו מבקשים להביא מדברי בית המשפט העליון מפי כב' השופטת שטרסברג- כהן בע"א 1156/92  סגל נ' סגל (לא פורסם) כי אם אין בחוות הדעת מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות האחרות שבפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה.

9. בענייננו, לאחר ששקלנו את כל הראיות שהובאו בפנינו לרבות  חוות הדעת של ד"ר קלמנוביץ על  החומר הרפואי העצום עליו הוא נסמך בחוות דעתו, הסבריו, מסקנותיו, ובדיקתו את העוררת, אנו מקבלים את האמור בחוות דעתו באופן שאנו קובעים כי בתחום השמיעה אין קיים קשר סיבתי בין אירוע האיבה לבין הפגיעה בשמיעה של העוררת ועל כן תביעתה  של העוררת בתחום השמיעה נדחית בזאת.

10. לגבי האמור בחוות דעתו של ד"ר גרינשפן, אנו מבקשים להביא מהתרשמותו הישירה  ומקביעותיו בחוות הדעת כך: בפרק העוסק ב- "דיון ומסקנות", קובע ד"ר גרינשפן כלהלן: " גם אני בבדיקתי התרשמתי שאכן קיימת תסמונת פוסט- טראומתית, אך יחד עם זאת התרשמתי מהאדרה של סימפטומים המכוונת להשגת רווח משני. יתכן שהנבדקת מעצימה את הסיפטומים על רקע בעיותיה הגופניות, נסיבות חייה הקשים ובדידותה."  ובהמשך: " נראה כי הגברת שללה במתכוון את הפרטים אודות טיפוליה הנפשיים הרבים טרם לאירוע החבלני, ממני והן ממטפליה בתחנה לבריאות הנפש בנתניה." לבסוף, מגיע ד"ר גרישפן לכדי המסקנה הבאה: " יחד עם זאת, לאחר ששקלתי את הדברים והבאתי בחשבון גם את תוצאות בדיקתו של ד"ר פורה אמיר מ- 16.12.02- הגעתי למסקנה, כפי שהתרשמו גם רופאיה בתחנה לבריאות הנפש בנתניה, שהגברת סובלת מהפרעה PTSD כתוצאה מהאירוע ב- 19.5.02."

11. שקלנו את כל הראיות שהובאו בפנינו לרבות חוות הדעת של ד"ר גרינשפן על החומר הרפואי העצום בהיקפו עליו הוא נסמך בחוות דעתו, הסבריו, מסקנותיו ובדיקתו את העוררת,ולמרות שנראה שלעוררת נטיה להגזמה ולהאדרת סימפטומים והיא נטתה להסתיר מפני המומחים השונים שבדקו אותה את הטיפולים הנפשיים הרבים שקיבלה טרם האירוע נשוא ערר זה, אנו מקבלים את האמור בחוות הדעת של ד"ר גרינשפן, לפיה העוררת סובלת מהפרעה PTSD כתוצאה מאירוע האיבה ולפיכך אנו קובעים כי לגבי התחום הנפשי העוררת הינה נפגעת פעולות איבה.

12.        לסיום יאמר עוד לענין בקשת העוררת לקבוע לה 10% אחוזי נכות צמיתה כפי שנקבעו בחוות דעתו של ד"ר גרינשפן, כי תפקידה של וועדת ערר זו הוא לקבוע האם מדובר בפגיעת איבה כמשמעותה בחוק. רק לאחר מכן עובר הטיפול למשיב והוא אשר יבחן ויקבע את קיומה של נכות, דרגתה וגובה התגמול לו זכאי הנפגע. 

ניתן היום 11 בספטמבר 2006) בנוכחות ב"כ המל"ל עו"ד מילא וב"כ העוררת עו"ד הדר גור.

_____________________           ____­_______________             ­_______________

קיי בלנש, שופטת (בדימוס)    עינת רייזברג-שושני, עו"ד         עמנואל סלע, עו"ד                      יו"ר הועדה                                      חברה                                           חבר

--------------------

גדעון נתיב, עו"ד - חבר התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: