פסק-דין בתיק הפ 935/05

מבוא :

בגדרה של תובענה זו עותרים המבקשים להצהיר על קיומו של הקדש ציבורי במבנה המצוי ברחוב לילנבלום 7 בתל אביב, הידוע כגוש 6923 חלקה 36 (להלן: " הנכס") וזאת מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: " חוק הנאמנות") ו/או סעיף 37 לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה. כן עותרים המבקשים למנות מי מטעמם כנאמן ההקדש.

הצדדים :

המבקש 1, מרכז ישיבות בני עקיבא (להלן: " המרכז"), מאגד, תומך ומפקח על פעילות מוסדות בני עקיבא בישראל, אשר כוללים עשרות ישיבות תיכוניות ואולפנות לבנות ומהווים את הזרם המרכזי בחינוך הדתי-ציוני בישראל.

המבקשת 2, הארגון העולמי של המזרחי (להלן: " ארגון המזרחי"), הינה תנועה פוליטית הקיימת מתחילת המאה הקודמת, אשר פעלה למן הקמתה לייסוד יישובים ומוסדות חינוך ברחבי הארץ.

המשיבה 1, עירית תל-אביב יפו (להלן: " העירייה") הינה עירייה כמשמעותה בפוקדת העיריות [נוסח חדש] והיא הבעלים הרשום של הנכס.

המשיב 2, רשם ההקדשות, ממונה מכוח הוראת סעיף 25 לחוק הנאמנות ותפקידו לפקח על נכסי הקדש ציבורי בישראל.

רקע עובדתי :

הנכס נשוא התובענה נרכש בשנות ה- 20 של המאה שעברה מכספי תרומות שנאספו על ידי פעיליו של ארגון המזרחי, לצורך הקמתו של בית ספר ברוח החינוך הדתי-ציוני (לסקירה היסטורית אודות הנכס ראה נספח א' להמרצת הפתיחה). בית הספר שהוקם כונה בשם "בית ספר תחכמוני" והנכס נרשם על שם בנק המזרחי בע"מ (להלן: " הבנק"), בהיותו הזרוע הכלכלית של הארגון דאז.

בשנת 1933 הוסמכה ומונתה העירייה כרשות חינוך מקומית לצורכי פקודת חינוך. למן מועד זה הופעל בית הספר על ידי העירייה, מתוקף תפקידה כרשות מקומית. 

ביום 18.7.35 נחתם הסכם מכר בין הבנק לבין העירייה, לפיו הועברה הבעלות בנכס לעירייה על מנת שישמש כהקדש (העתק ההסכם צורף כנספח ב' להמרצת הפתיחה). הנכס אכן נרשם על שמה של העירייה בפנקס השטרות במרשם המקרקעין (ראה נספח ה' לתשובת העירייה) ואולם הקדש כאמור לא נרשם כדין אצל רשם ההקדשות. יצוין, כי תמורת הנכס לא נקבעה בהסכם, אלא במסגרת הכרעת בוררים, שניתנה ביום 12.1.36 (ראה נספח ז' לתשובת העירייה).

במשך שנים רבות היה בית הספר המוסד החינוכי הדתי-ציוני היחידי בתל אביב. במהלך שנות השבעים ועם מעבר האוכלוסיה הדתית צפונה, נסגר בית הספר והנכס עמד שומם עד למחצית שנות השמונים, שאז ייסד בו המרכז אולפנה לבנות, הפועלת עד עצם היום הזה. יצוין, כי למן הקמתה הופעלה האולפנה בנכס מבלי שנדרשה לשלם תשלומי שכירות בגינו, תוך שבתחילה נחתמו עמה הסכמי שכירות בלא תמורה ולאחר מכן הסכם שאילה ורשות שימוש (ראה נספחים ב' ו- ג' לתשובת העירייה).

במהלך שנת 1999 באה העירייה בדרישה מהמרכז כי ישלם לה דמי שכירות ראויים עבור ניהול האולפנה בנכס ואף הגישה תביעה לפינוי כנגד המרכז (ת"א (ת"א) 73445/04, להלן: " תביעת הפינוי"). כפועל יוצא מהדרישה הנ"ל, הוגשה התובענה דנן. יצויין, כי הדיון בתביעת הפינוי עוכב, בינתיים, עד להכרעה בתובענה דנן (החלטת כב' השופטת מארק הורנצ'יק מיום 27.11.05).

המחלוקת :

לטענתם של המבקשים, אליה מצטרף גם רשם ההקדשות, העובדה שהסכם המכר משנת 1935 מלמד כי הבעלים המקורי בנכס ביקש להועיד אותו לצמיתות לצורכי חינוך ברוח הדת והמסורת  והעובדה שלמטרה זו בדיוק משמש הנכס בפועל מזה עשרות שנים, הן הנותנות כי הנכס הוא הקדש על פי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. המבקשים טוענים עוד כי יש למנות נאמנים להקדש חלף העירייה, באשר העירייה מתכחשת להיותה נאמן ופועלת בניגוד עניינים עם חובתה כנאמן מכוח ההסכם.

העירייה טוענת כי הנכס אינו הקדש ולא הוקם הקדש, זאת מאחר ולא נחתם כתב הקדש בפני נוטריון ולא הועברו נכסי ההקדש לשליטתו של נאמן, כנדרש על פי סעיף 3 לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה, בנוסחה המקורי, ועל פי סעיף 17 (א) (1) לחוק הנאמנות. עוד טוענת העירייה, כי בכל מקרה היא לא התחייבה ליצור הקדש לצרכי הדת והמסורת והנכס לא שימש מעולם ככזה. העיריה מוסיפה וטוענת כי גם אם היה הנכס בגדר הקדש, הרי שהמרכז ממילא אינו יכול להיות הנהנה בו. העירייה טוענת גם כי ככל שהיה הקדש, הרי שתוקפו פג וכן כי היא מקיימת את רוח ההסכם אף שלא הוקם הקדש, זאת באמצעות עשרות בתי ספר ברחבי העיר בהם מתחנכים תלמידים בחינוך ממלכתי-דתי.

דיון והכרעה :

המסגרת הנורמטיבית :

הקדש מהווה הסדר ספציפי הנובע מיחסי נאמנות, וככזה הוא נוצר באחת מהדרכים שמונה סעיף  2 לחוק הנאמנות, כדלהלן: